ציטוט מתוך "פריז, צרפת" מאת גרטרוד שטיין

"פריז, צרפת" מאת גרטרוד שטיין

[מאנגלית: עידית שורר, ייעוץ מדעי: עינת אברהמי, סדרת ושתי, רסלינג, עמ'
עמ' 19-23]

 

בגלל חלק אם לא בגלל כל הסיבות הללו, פריז הייתה המקום שהמאה העשרים הייתה בו.
חשוב היה גם שפריז הייתה המקום שנוצרו בו האופנות. היו בוודאי רגעים שבהם נדמה היה שמיטיבים יותר להתלבש בברצלונה ובניו יורק אבל בעצם לא.
בפריז נוצרו האופנות, ותמיד ברגעים הגדולים כאשר הכול משתנה האופנות חשובות, מפני שבזכותן משהו מתרומם לאוויר או יורד או מסתובב שאין לו שום קשר לשום דבר.
אופנה היא הדבר הממשי בהפשטה. הדבר היחיד שאין לו שום צד מעשי ולכן מובן מאליו שפריז שמאז ומתמיד יצרה אופנות הייתה המקום שכולם פנו אליו ב-1900. הם היו זקוקים לרקע של המסורת של האמונה המושרשת שגברים ונשים וילדים אינם משתנים, שמדע הוא מעניין אבל אינו משנה דבר, שדמוקרטיה היא ממשית אבל שממשלות אלא אם כן הן מפריזות בהטלת מסים או אחראיות לתבוסה מידי אויבים הן נטולות חשיבות, זה הרקע שהכול היו זקוקים לו ב-1900.

……………………………………..

למעבר למסה קצרה על הספר

……………………………………..
יש משהו מוזר באמנות ובספרות, שאופנות הן חלק מהן. לפני שנתיים כולם אמרו שצרפת מדולדלת, שהיא מידרדרת למעצמה סוג ב' וכו' וכו'. ואני אמרתי אבל לדעתי לא כי כבר שנים כבר מאז המלחמה הכובעים לא היו מגוונים ויפים וצרפתיים כפי שהם עכשיו. ואפשר למצוא אותם לא רק בחנויות הטובות אלא בכל מקום שיש תופרת כובעים אמיתית יש כובע צרפתי קטן וחמוד.
אני לא מאמינה שכאשר האמנות והספרות האופייניות לארץ הן פעילות ורעננות אני לא חושבת שהארץ הזאת שוקעת. אין דופק כה ודאי למצבו של עם כמו תוצר האמנות האופייני לו שאינו קשור בחייו החומריים. על כן כשהכובעים בפריז הם יפים וצרפתיים ובכל מקום הרי שמצבה של צרפת שפיר.
ובכן פריז הייתה המקום שהתאים לאלה מאתנו שהיו עתידים ליצור את האמנות והספרות של המאה העשרים, וזה טבעי למדי.
כל כך הרבה דברים. הם משנים תעסוקות בקלות רבה, הם שמרניים מאוד, מסורתיים מאוד והם משנים תעסוקות בקלות. הם עשויים להתחיל כאופים ואחרי כן הם נעשים מתווך נדל"ן ואחרי כן הם נעשים בנקאי כל זה אדם אחד וכל זה תוך עשר שנים ואז הם פורשים לגמלאות.
זה גם משעשע שתמיד צריך בערך שבעה אנשים כדי לעשות משהו, לסלול כביש שלם או להעמיד שלושה עמודי טלגרף או לבנות יריד או לכרות עץ אחד. זה לא משנה שבעה אנשים, בערך, תמיד מתעסקים בזה, צריך כמה שידברו כמה שיסתכלו ואחד או שניים שיעבדו, לכן אם יש משהו לעשות תמיד צריך אותו מספר בערך. ובכן זה היה חשוב מאוד מפני שזה שוב יצר רקע של אי-מציאות שהיה נחוץ מאוד לכל מי שהיה צריך ליצור את המאה העשרים. המאה התשע-עשרה ידעה בדיוק מה לעשות בכל אדם אבל על המאה העשרים נגזר לא לדעת לכן פריז הייתה המקום להיות בו.
וכן הדרך שבה הם מתייחסים למתים, היא כה ידידותית פשוט ידידותית כל כך ואף על פי שבלתי נמנע אין עצבות ואף על פי שמתרחש אין זעזוע. אין הבדל בין מוות לחיים בצרפת וגם משום כך הם באופן בלתי נמנע שימשו רקע למאה העשרים.
מובן מאליו שאלה היו זרים שחוללו זאת שם בצרפת כי כל הדברים האלה מהיותם צרפתיים היו המסורת שלהם ומהיותם מסורת זאת לא הייתה המאה העשרים.
תמיד יש הרבה מאוד זרים בכל מקום אבל בעיקר בצרפת.
יום אחד גֵ'רָלְד בֶּרְנֵר ואני טיילנו והוא חיווה את דעתו שיהיה בידינו ספר נאה אם נקבץ בו את כל האמיתות שאינן נכונות.
חשבנו על רבות מהן וביניהן קרבה מולידה בוז ואין אדם גיבור בעיני משרתו. הגענו למסקנה שלפחות בתשעים אחוז מהמקרים ההפך הוא הנכון.
קרבה אינה מולידה בוז. ההפך הוא הנכון, ככל שלאדם יש קרבה לדבר כן הוא נדיר ונפלא יותר. ניקח למשל את הרובע שגרים בו, הוא יפה, הוא מקום נדיר ונפלא ונורא לעזוב אותו.
אני זוכרת ששמעתי פעם שיחה ברחוב בפריז והיא הסתיימה, וככה זה נגמר והם לא יכלו לעשות שום דבר, הם היו צריכים לעזוב את הרובע. ככה זה נגמר, לא היה מה לעשות והם היו צריכים לעזוב את המקום הכי נפלא בעולם, נפלא מפני ששם הם גרו כל חייהם.
הרבעים של פריז היו כאלה, לכולנו היו הרבעים שלנו, וברור שכעבור זמן מה כאשר עקרנו מהם ובאנו אליהם שוב הם נראו משמימים, בכלל לא כמו הרובע שאנחנו גרים בו עכשיו. לכן קרבה לא הולידה בוז.
ובאשר לאין אדם גיבור בעיני משרתו. האם יש אדם בעולם כולל אנחנו עצמנו שהוא שבע רצון מהפרסום שלנו כמו המשרת שלנו ודאי שהמשרת הצרפתי שבע רצון אין שום ספק, המשרתים בעבר בהווה ובעתיד כולם שבעי רצון מזה.
אם כך אילו רבעים של פריז היו חשובים ומתי.
מ-1900 עד 1930 פריז אכן השתנתה רבות. תמיד אמרו לי שאמריקה השתנתה אבל האמת היא שהיא לא השתנתה באותה מידה שפריז השתנתה בשנים ההן כלומר הפריז שאפשר לראות, אבל עם זאת לא זוכרים איך היא נראתה לפני כן ואפילו לא זוכרים איך היא נראית עכשיו.
אנחנו איש מאתנו לא התגורר אז ברבעיה העתיקים של פריז. התגוררנו ב-רוּ דה פְלוֹרוס רובע בן מאה שנה בלבד, רבים מאתנו התגוררו באותה סביבה ובבּוּלוואר ראסְפָּי שאפילו עדיין לא נחפר אז וכאשר הוא נחפר כל החולדות והחיות נכנסו תחת הבית שלנו והיה צורך להביא את אחד מאותם תופסי שרצים של פריז שיבוא לעשות אצלנו הדברה, מעניין אם הם עוד קיימים כיום, הם נעלמו יחד עם הסוסים והעגלות הענקיות שהיו מנקות את הביובים תחת הבתים שלא היו מחוברים למערכת הביוב החדשה, עכשיו אפילו הבתים הכי ישנים מחוברים למערכת החדשה. יפה שבצרפת הם מסתגלים לכל דבר בהדרגה הם משתנים לחלוטין אבל כל הזמן הם יודעים שהם נשארים כפי שהם היו.
בֵּלֵי עיר השדה הקטנה עכשיו אפילו שם אוכלים כל הקיץ אשכוליות, הם הגיעו למסקנה שאשכוליות הן מותרות הכרחיים.
המשרתת הזקנה שלנו אלן שהייתה אתנו הרבה שנים לפני המלחמה, למדה מאתנו שילדים יש לגדל אחרת ובאופן היגייני יותר ואכן כך היא גידלה אותו ואף על פי כן יום אחד שמעתי אותה מדברת אל בנה הקטן בן השש ואומרת אתה ילד טוב, כן אמא הוא אמר, ואתה אוהב את אמא שלך מאוד מאוד, כן אמא הוא אמר, ואתה תגדל ותאהב את אמא שלך היא אמרה, כן אמא הוא אמר ואז היא אמרה אתה תגדל ואתה תעזוב אותי בשביל אישה נכון, כן אמא הוא אמר.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: