"פריז, צרפת" בישראל [מסה קצרה על ספרה של גרטרוד שטיין]

 

[נאמר באירוע לכבוד פרסום התרגום העברי של "פריז, צרפת" מאת גרטרוד שטיין | סינמטק תל אביב, 18/2/2005]

"פריז צרפת" נכתב בשנת 1939, כלומר בתחילת מלה"ע השנייה. בחלקו הראשון הוא מתאר את ילדותה של שטיין בין פריז ללוס אנג'לס ואת המאה העשרים כסוג של אנלוגיה שנוצרת בין פריז לאמריקה ובין הצרפתיים לשאר העולם. בחלקו השני עוסק הספר ב"עת-מלחמה", כלומר בשהות של שטיין ובת-זוגה בכפר, בזמן שמלחמת העולם השניה אך התחילה ועדיין לא נקראה כך.
שטיין מהגגת ומלהגת בינות לז'אנר פילוסופי ולרכילות כפרית שמהפכים זה בזה ללא הררכיה מובהקת במאה העשרים ובקשיי התבגרותה ותירבותה. זאת תוך הרהורים על שמות של פודלים, מאכלים צרפתיים אהובים ואופנת הכובעים האחרונה, לצד עיסוק בפחד ובתקווה ובחוסר אונים ובטיפשותם של אנשים "רציניים".

……………………………………………..

למעבר אל ציטוט מתוך הספר

……………………………………………..

זה מוזר, לפעמים, שמתרגמים משהו ובמיוחד מן משהו שכזה כמו ספר של גרטרוד שטיין, שכמעט ולא תורגמה לעברית על אף כתיבתה הענפה ורבת החשיבות, זה מוזר שלעיתונאים הישראליים ובמיוחד לצעירים שביניהם, ה"קוליים" שביניהם, זה כבר נמאס… "נמאס לנו מחוסר הפיסוק, נמאס לנו מחוסר האמירה, מכך שהיא הייתה אשת סלון בעצם ולא סופרת." מרגע שהספר ראה אור האשימו את שטיין ב"להגנות חסרת הצדקה", "פסיקים לא מספקים, שמרנות מקוממת", "הסטת המבט בכל הנוגע לזוועה שהתחוללה סביבה" ובמקום להקשיב למה ששטיין אומרת, שוב ושוב, עסקה העיתונות באופן לבושה, באופני מחייתה ובמה שלא אמרה.  
בעלי החסד שבין העיתונאים העלו שאלה – אולי בעצם מדובר בשירה? ואם זה כך, אז אפשר לקרוא אותה ללא חשש תחביר, עלילה ועמדה ברורה… אפילו אדם ברוך, היחיד שהמליץ על הספר, סיפר בסוגריים כי אחרי שסיים לקרוא אותו הוריד מקיר חדר העבודה שלו את דיוקנה של שטיין, שצוייר על ידי אנדי וורהול ואשר היה תלוי אצלו עשרים שנה, עד שקרא את ספרה…
אם כך כנראה שהיא מעצבנת. ומה שמוזר – כנראה שהיא מעצבנת עד היום ובמיוחד בישראל, מדינת היהודים. נדמה שכאן, בארץ הקודש, ספר שנכתב בשנה שבה פרצה מלחמת העולם השנייה ועוד בידי יהודיה לא יכול ללהג סתם על אופנה. ומילא ללהג סתם על אופנה, אבל שטיין הזאת, מעיזה ללהג על אופנה ביחס למלחמה. אבל לא ביחס לסתם מלחמה, לא מדובר במלחמת העולם הראשונה על מיליוני מתיה – מדובר בה-מלחמה, במלחמה המקודשת, זו שמכונה אצלנו בלחש ושמכונה בשקט מוסדר ומהוגן – השואה.
עכשיו מילא, נניח שהיא מחליטה ללהג על אופנה בזמן המלחמה ולקשר לכך גם את המלחמה ולא סתם מלחמה אלא את המלחמה ההיא, ובכן, נניח שהיא עשתה את זה, לפחות שתחצין את העובדה שהיא יהודייה, אבל אפילו את זה היא לא עשתה. וזה, כבר מרגיז. לפחות הייתה נעמדת בעמדת מיעוט ברורה – לסבית, יהודייה, לא ממש משנה לנו לצורך העניין, העיקר הבהירות, כי הרי זו עת-מלחמה!!!
 
……………………………………………..
 
קצת מוזר שכל העיתונאים שסיקרו את הספר באינטרנט ובעיתונות הכתובה מאסו בו מראש, ולא קראו בין השורות, שהן למעשה השורות עצמן בספר הזה – כיצד הופכת שטיין את בטנת התרבות על פיה, משחקת בה, מחצינה אותה, מדגישה דרכה את הקשר האיום בין אופנה ובין מלחמה ולחילופין את הקשר החיוני שבין חיים לאופנה ועוד יותר מכך את מה שבאמת אובד ב"עת מלחמה" – חיי היומיום.
אבל כנראה שצריך להבין שכאן, בישראל, לא כל אחד יכול לדבר על מה זה היה להיות ולחיות בתחילת מלחמת העולם השנייה ולא כל יהודי יכול להיות יהודי אלא צריך להתאים את עצמך ל"מי הוא יהודי" –
גלותי? יידישיסטי? צבר? פוסט-צבר? ניצול? דור שני הודי עם שורשים וניו-אייג' משולב בטיול לפולין למסילות כולל קריסטלים לניקוי הצ'קרות והדגשת המצפון ואחר כך או לפני כן, חייל גאה בשרות הכיבוש ולאורך כל הדרך מי שיעלים עין מן הצרוֹת של כל מי שאינו יהודי וחי בקרבת מקום. כלומר, צריך לדעת כיצד להיות יהודי כאן, יש הסדרים, יש הרשאות, יש ראיות מוכתבות. את לא יכולה להגיח פתאום, שישים שנה במאוחר, ולדבר על 1939-1900, ובמיוחד אם את גרטרוד שטיין שנעה בין עמדות מגוונות ובלתי ברורות כאישה גברית יהודייה אמריקאית פריזאית אוונגרדיסטית ובנוסף לכל הצרות – דעתנית.  

……………………………………………..

המשחק בין אחרוּת ובעלוּת-בית ובין ברבריות ותרבות, הוא משמעותי ביותר בתוך הספר "פריז צרפת". שטיין מתרוצצת בין טיפות היותה בת מערב אמידה לבין היותה "אחרת לסבית" ו"אחרת יהודיה" כאשר את ממשקי זהותה "האחרים" היא אינה מחצינה כפרט אוטוביוגרפי כתוב במובהק; אחרוּתה של שטיין, כמו גם היותה בת-בית, וכמו זרותה בתוך ביתה שלה, באו לביטוי בזוית הראיה שלה כדוברת. זווית שאין לכתוב אותה אלא כפי שעשתה, מדויקת כל כך, רצינית ומוקפדת גם במשועשעותה המורבידית לקראת אימי המלחמה. היפוכי הדיבור וההררכיות, ערבולם של דברים ברומו של עולם ודברים יומיומיים שאינם נחשבים כקשורים במלחמה, הוא אופן הפעולה של שטיין שאינה נכנעת לתביעה הפשיסטית להתייצג באופן אחיד כשייכת לגזע זה או אחר, לז'רגון דיבור זה או אחר, לנרטיב תרבותי זה או אחר. ולא די שאינה משתייכת לדבר-מה קיים ועומד הרי שהיא מייצרת איזורי דיבור וחוקי כתיבה משלה. שטיין אינה מקדשת את המלחמה, גם לא את "נגד המלחמה" שזה בעצם אותו דבר מבחינתה. היא מסרבת לדבר כנגדה ברצינות מנומקת כי היא יודעת היטב שלעשות כך משמעותו לשכפל את המשחק.
 
במובן זה נותנת שטיין בעיני ביטוי לרדיקליות היהודית שהושמדה בחלקה הניכר באירופה – אותה חופשיות תנועה יהודית בין הטיפות – שייכות וזרות וכוח השפעה על הסף, תמיד על הסף, חד ומשועשע ועצוב ואמיץ ומוביל תרבות. אותה רדיקליות עצמאית שהייתה לוולטר בנימין, חנה ארנדט, זיגמונד פרויד, מנדלה מו"ס, בשביס זינגר, וודי אלן, ז'ורז' פרק, קפקא ועוד רבים אחרים.
נדמה כי רדיקליות זו, תרבות הגולים האבודה הזאת, התהפכה לרעה בישראל, בה נוקזה למה שמוגדר באופן משפטי כמדינת היהודים. המדינה הזו, המושתתת על גזע אחד, דורשת אחידות מחשבתית, אחידות ספרותית, אחידות לאומית. לכן אין פלא שהעיתונות הישראלית חוששת מגרטרוד שטיין ובאופן פרדוקסלי, דווקא מגרטרוד שטיין "היהודיה" – הגולה התמידית – שמאיימת על הישראליות. כי הרי הישראליות עמלה כל הזמן להדחיק את הקלגסות הבוטה שלה כמדינה כובשת תוך הת
רבלות במעין יהודיות מוסרית-לכאורה, נרדפת-תמיד, שאינה רואה את גלגולה המהופך. נדמה שישראליות זו מתגוננת כנגד "פריז צרפת" במיטב המסורת השמרנית – היא מסיטה את מאויימותה על ידי זלזול בנשי והמפוטפט ועל ידי פטירת הספר כ"להג ריק של סלונים רכילותיים".  
 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נעמי  On 23/02/2008 at 22:35

    האם חייבים לייצר את הניגוד הדיאלקטי של יהודי ישראלי ויהודי גלותי מחדש ולנכס את גרטרוד שטיין אל אחד הקצבות של אותו ניגוד שבנינו

    האם זה באמת הכרחי?

    (ולמיטב ידיעתי חנה ארנט לא היתה ששה להכלל בכל קטגוריה, על אחת כמה וכמה הקטגוריה שהצבת כאן(

  • רחל  On 24/02/2008 at 05:29

    הפתעה. התבקש למצוא אותך ברשימות. איך לא חשבנו על זה קודם? ברור שנרשמתי.

    הספר של גרטרוד נפלא ומומלץ, כמדומני הראשון שרכשתי מבית ההוצאה

    בעניין היהדות: אם במשך הדורות, הקיום התרבותי היהודי ניבנה על כיסופים ועל טשטוש ותעתוע של גבולות (פיסיים ולא פיסיים), אז הישראליות אימצה את המאפיין הזה השני, הוציאה אותו מהקשרו, ומחקה בעצם קיומה את המאפיין הראשון- היפה והשלם.

    הפוסט שלך מאפשר גם לנו הישראלים פתח לכיסופים. "ירושלים" הבלתי מושגת שלנו, היא הכמיהה הבלתי אפשרית לחזור לחיק קבוצת התרבות היהודית החופשית, כמו זו של הרדיקלים שהזכרת לצד שטיין. ברור שנרשמתי

  • אסתי  On 24/02/2008 at 16:20

    וברוך בואך

  • צ'יקי  On 29/02/2008 at 02:01

    ספר נהדר של שטיין. בכל הקשור למלחמת העולם השניה, היא בהחלט לא עונה על הסיפור שרוצים לספר לנו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: