מסה איגרתית לספרה של מיכל בן-נפתלי 'כרוניקה של פרידה: על אהבתה הנכזבת של הדקונסטרוקציה'
[פורסם ב"רסלינג" 8, סתיו 2001]
בראשית, משקראתי את מגילת רות שלך, משנסחפתי לתוכה, סוחפת אליה את זו שלי, שותה בצמא את המשפטים הארוכים, הקצביים, הלהוטים, רציתי לכתוב לך מכתב. רציתי לגשת אל המחשב ולכתוב את אותו מכתב מתגעגע, המצפה להיכתב ולהישנות ולהיכתב מזמן מזמן. אלא שבבגרות של רגע, באינטואיציה של נס הלמידה, העיכוב, העיבוד, לא כתבתי. ידעתי שמכתב יהיה עוצמתי מדי, שיברא אותך לאותה אחרת שלי לה אני כמהה; שמכתב יהווה הבטחה ודרישה וברית שאין לה כיסוי; שאין לה כיסוי שאינו טקסטואלי; שלו היינו נדרשות להיפגש לאחר מכתב שכזה, היתה הפגישה פגישה של חידלון, של פחד, של ציפייה גדולה מדי. כזו שאינה מן היומיום, כזו הלקוחה מן המיתוס או מחוויה קדומה. כזו שהיטבת לתארה – פגישה בלתי אפשרית.
