Monthly Archives: פברואר 2008

ברכת הגומל [סיפור קצרצר]

ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם הגומל לחייבים טובות, שגמלני כל טוב.
והקהל עונים אמן ומוסיפים:
מי שגמלך כל טוב, הוא יגמלך כל טוב סלה.
נוסח אחר: האל אשר גמלך כל-טוב, הוא יגמלך נצח סלע ועד.
ונהגו שלא לאחר את הברכה יותר משלושה ימים מן הארוע עליו מברכים 
 
נכנסתי למעבה יער. הנשימות הניעו את סרעפות העצים, הצבעים היו צבעי שלכת כתום, אדום צהוב, ירוק טורקיז. ככל שהקשבתי לנשימותיי נכנסתי עמוק ונעטפתי בגידים, שס"ה, שרירי הלב המצוירים בספרי אנציקלופדיה משנות ה-70, צבעוניים, חלקלקים, שרירים בשרניים, סיביים, נטועים במעבה,  נעים בקצב נשימותיי אם אקשיב עוד אלכד שם, אני יוצאת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שחור ולבן [סיפור קצרצר]

 חלמתי חלום בשחור לבן. לא שלא היו צבעים, החלום היה בצבע, לא כמו סרט ישן. חלמתי בו על שחור ועל לבן בתוך הצבע הזורם של הרחוב, בתוך אנשיו השותים קפה במתינות בכוסות ישנות שקופות בעלות ידית, בבית קפה ותיק, בפינת רחוב.

לוּ שאגאל היה מצייר עכשיו היה מצייר זאת כך:
כלבה שחורה גדולה חוצה את הכביש במהירות, ניתקת  מאדוֹניתה, נשמטת, עוברת לגדה השניה לטרוף חתול.
הכלבה השחורה מחזיקה בין שיניה חתול לבן ומכונית לבנה עומדת לדרוס את הכלבה השחורה שעה שאדוניתה מתעוררת בבעתה גופנית, מוכת בטן בהלה.

מכתרה של ושתי

ושתי היא סדרת פרוזה בעריכתי, בהוצאת רסלינג. היא מתמקדת בספרות גבולית שנעה בין ז'אנרים ועמדות דובר ומחפשת את גבולות הכתיבה. החיפוש הזה משלב בין אופן הכתיבה לתוכנה וקשור באתיקה מסויימת שדורשת כנות, דיוק, כשרון השראה והסתכנות.

………………………………………………………….
לרשימת הספרים של ושתי באתר הוצאת רסלינג
………………………………………………………….

טקסטים על ומתוך ספרים של ושתי ב"רשימות":

………………………………………………………….
פריז, צרפת | גרטרוד שטיין
– "פריז, צרפת" בישראל – מסה קצרה
ציטוט מתוך הספר
………………………………………………………….

האירוע | אנני ארנו

על הספר
………………………………………………………….

כתבו על ושתי:
סיני, צ'כי ואנגלי נכנסו לחנות ספרים | שימרית רון, ידיעות, 26.11.06

 

ציטוט מתוך "פריז, צרפת" מאת גרטרוד שטיין

"פריז, צרפת" מאת גרטרוד שטיין

[מאנגלית: עידית שורר, ייעוץ מדעי: עינת אברהמי, סדרת ושתי, רסלינג, עמ'
עמ' 19-23]

 

בגלל חלק אם לא בגלל כל הסיבות הללו, פריז הייתה המקום שהמאה העשרים הייתה בו.
חשוב היה גם שפריז הייתה המקום שנוצרו בו האופנות. היו בוודאי רגעים שבהם נדמה היה שמיטיבים יותר להתלבש בברצלונה ובניו יורק אבל בעצם לא.
בפריז נוצרו האופנות, ותמיד ברגעים הגדולים כאשר הכול משתנה האופנות חשובות, מפני שבזכותן משהו מתרומם לאוויר או יורד או מסתובב שאין לו שום קשר לשום דבר.
אופנה היא הדבר הממשי בהפשטה. הדבר היחיד שאין לו שום צד מעשי ולכן מובן מאליו שפריז שמאז ומתמיד יצרה אופנות הייתה המקום שכולם פנו אליו ב-1900. הם היו זקוקים לרקע של המסורת של האמונה המושרשת שגברים ונשים וילדים אינם משתנים, שמדע הוא מעניין אבל אינו משנה דבר, שדמוקרטיה היא ממשית אבל שממשלות אלא אם כן הן מפריזות בהטלת מסים או אחראיות לתבוסה מידי אויבים הן נטולות חשיבות, זה הרקע שהכול היו זקוקים לו ב-1900.

……………………………………..

למעבר למסה קצרה על הספר

……………………………………..
יש משהו מוזר באמנות ובספרות, שאופנות הן חלק מהן. לפני שנתיים כולם אמרו שצרפת מדולדלת, שהיא מידרדרת למעצמה סוג ב' וכו' וכו'. ואני אמרתי אבל לדעתי לא כי כבר שנים כבר מאז המלחמה הכובעים לא היו מגוונים ויפים וצרפתיים כפי שהם עכשיו. ואפשר למצוא אותם לא רק בחנויות הטובות אלא בכל מקום שיש תופרת כובעים אמיתית יש כובע צרפתי קטן וחמוד.
אני לא מאמינה שכאשר האמנות והספרות האופייניות לארץ הן פעילות ורעננות אני לא חושבת שהארץ הזאת שוקעת. אין דופק כה ודאי למצבו של עם כמו תוצר האמנות האופייני לו שאינו קשור בחייו החומריים. על כן כשהכובעים בפריז הם יפים וצרפתיים ובכל מקום הרי שמצבה של צרפת שפיר.
ובכן פריז הייתה המקום שהתאים לאלה מאתנו שהיו עתידים ליצור את האמנות והספרות של המאה העשרים, וזה טבעי למדי.
כל כך הרבה דברים. הם משנים תעסוקות בקלות רבה, הם שמרניים מאוד, מסורתיים מאוד והם משנים תעסוקות בקלות. הם עשויים להתחיל כאופים ואחרי כן הם נעשים מתווך נדל"ן ואחרי כן הם נעשים בנקאי כל זה אדם אחד וכל זה תוך עשר שנים ואז הם פורשים לגמלאות.
זה גם משעשע שתמיד צריך בערך שבעה אנשים כדי לעשות משהו, לסלול כביש שלם או להעמיד שלושה עמודי טלגרף או לבנות יריד או לכרות עץ אחד. זה לא משנה שבעה אנשים, בערך, תמיד מתעסקים בזה, צריך כמה שידברו כמה שיסתכלו ואחד או שניים שיעבדו, לכן אם יש משהו לעשות תמיד צריך אותו מספר בערך. ובכן זה היה חשוב מאוד מפני שזה שוב יצר רקע של אי-מציאות שהיה נחוץ מאוד לכל מי שהיה צריך ליצור את המאה העשרים. המאה התשע-עשרה ידעה בדיוק מה לעשות בכל אדם אבל על המאה העשרים נגזר לא לדעת לכן פריז הייתה המקום להיות בו.
וכן הדרך שבה הם מתייחסים למתים, היא כה ידידותית פשוט ידידותית כל כך ואף על פי שבלתי נמנע אין עצבות ואף על פי שמתרחש אין זעזוע. אין הבדל בין מוות לחיים בצרפת וגם משום כך הם באופן בלתי נמנע שימשו רקע למאה העשרים.
מובן מאליו שאלה היו זרים שחוללו זאת שם בצרפת כי כל הדברים האלה מהיותם צרפתיים היו המסורת שלהם ומהיותם מסורת זאת לא הייתה המאה העשרים.
תמיד יש הרבה מאוד זרים בכל מקום אבל בעיקר בצרפת.
יום אחד גֵ'רָלְד בֶּרְנֵר ואני טיילנו והוא חיווה את דעתו שיהיה בידינו ספר נאה אם נקבץ בו את כל האמיתות שאינן נכונות.
חשבנו על רבות מהן וביניהן קרבה מולידה בוז ואין אדם גיבור בעיני משרתו. הגענו למסקנה שלפחות בתשעים אחוז מהמקרים ההפך הוא הנכון.
קרבה אינה מולידה בוז. ההפך הוא הנכון, ככל שלאדם יש קרבה לדבר כן הוא נדיר ונפלא יותר. ניקח למשל את הרובע שגרים בו, הוא יפה, הוא מקום נדיר ונפלא ונורא לעזוב אותו.
אני זוכרת ששמעתי פעם שיחה ברחוב בפריז והיא הסתיימה, וככה זה נגמר והם לא יכלו לעשות שום דבר, הם היו צריכים לעזוב את הרובע. ככה זה נגמר, לא היה מה לעשות והם היו צריכים לעזוב את המקום הכי נפלא בעולם, נפלא מפני ששם הם גרו כל חייהם.
הרבעים של פריז היו כאלה, לכולנו היו הרבעים שלנו, וברור שכעבור זמן מה כאשר עקרנו מהם ובאנו אליהם שוב הם נראו משמימים, בכלל לא כמו הרובע שאנחנו גרים בו עכשיו. לכן קרבה לא הולידה בוז.
ובאשר לאין אדם גיבור בעיני משרתו. האם יש אדם בעולם כולל אנחנו עצמנו שהוא שבע רצון מהפרסום שלנו כמו המשרת שלנו ודאי שהמשרת הצרפתי שבע רצון אין שום ספק, המשרתים בעבר בהווה ובעתיד כולם שבעי רצון מזה.
אם כך אילו רבעים של פריז היו חשובים ומתי.
מ-1900 עד 1930 פריז אכן השתנתה רבות. תמיד אמרו לי שאמריקה השתנתה אבל האמת היא שהיא לא השתנתה באותה מידה שפריז השתנתה בשנים ההן כלומר הפריז שאפשר לראות, אבל עם זאת לא זוכרים איך היא נראתה לפני כן ואפילו לא זוכרים איך היא נראית עכשיו.
אנחנו איש מאתנו לא התגורר אז ברבעיה העתיקים של פריז. התגוררנו ב-רוּ דה פְלוֹרוס רובע בן מאה שנה בלבד, רבים מאתנו התגוררו באותה סביבה ובבּוּלוואר ראסְפָּי שאפילו עדיין לא נחפר אז וכאשר הוא נחפר כל החולדות והחיות נכנסו תחת הבית שלנו והיה צורך להביא את אחד מאותם תופסי שרצים של פריז שיבוא לעשות אצלנו הדברה, מעניין אם הם עוד קיימים כיום, הם נעלמו יחד עם הסוסים והעגלות הענקיות שהיו מנקות את הביובים תחת הבתים שלא היו מחוברים למערכת הביוב החדשה, עכשיו אפילו הבתים הכי ישנים מחוברים למערכת החדשה. יפה שבצרפת הם מסתגלים לכל דבר בהדרגה הם משתנים לחלוטין אבל כל הזמן הם יודעים שהם נשארים כפי שהם היו.
בֵּלֵי עיר השדה הקטנה עכשיו אפילו שם אוכלים כל הקיץ אשכוליות, הם הגיעו למסקנה שאשכוליות הן מותרות הכרחיים.
המשרתת הזקנה שלנו אלן שהייתה אתנו הרבה שנים לפני המלחמה, למדה מאתנו שילדים יש לגדל אחרת ובאופן היגייני יותר ואכן כך היא גידלה אותו ואף על פי כן יום אחד שמעתי אותה מדברת אל בנה הקטן בן השש ואומרת אתה ילד טוב, כן אמא הוא אמר, ואתה אוהב את אמא שלך מאוד מאוד, כן אמא הוא אמר, ואתה תגדל ותאהב את אמא שלך היא אמרה, כן אמא הוא אמר ואז היא אמרה אתה תגדל ואתה תעזוב אותי בשביל אישה נכון, כן אמא הוא אמר.

 

"פריז, צרפת" בישראל [מסה קצרה על ספרה של גרטרוד שטיין]

 

[נאמר באירוע לכבוד פרסום התרגום העברי של "פריז, צרפת" מאת גרטרוד שטיין | סינמטק תל אביב, 18/2/2005]

"פריז צרפת" נכתב בשנת 1939, כלומר בתחילת מלה"ע השנייה. בחלקו הראשון הוא מתאר את ילדותה של שטיין בין פריז ללוס אנג'לס ואת המאה העשרים כסוג של אנלוגיה שנוצרת בין פריז לאמריקה ובין הצרפתיים לשאר העולם. בחלקו השני עוסק הספר ב"עת-מלחמה", כלומר בשהות של שטיין ובת-זוגה בכפר, בזמן שמלחמת העולם השניה אך התחילה ועדיין לא נקראה כך.
שטיין מהגגת ומלהגת בינות לז'אנר פילוסופי ולרכילות כפרית שמהפכים זה בזה ללא הררכיה מובהקת במאה העשרים ובקשיי התבגרותה ותירבותה. זאת תוך הרהורים על שמות של פודלים, מאכלים צרפתיים אהובים ואופנת הכובעים האחרונה, לצד עיסוק בפחד ובתקווה ובחוסר אונים ובטיפשותם של אנשים "רציניים".

……………………………………………..

למעבר אל ציטוט מתוך הספר

……………………………………………..

זה מוזר, לפעמים, שמתרגמים משהו ובמיוחד מן משהו שכזה כמו ספר של גרטרוד שטיין, שכמעט ולא תורגמה לעברית על אף כתיבתה הענפה ורבת החשיבות, זה מוזר שלעיתונאים הישראליים ובמיוחד לצעירים שביניהם, ה"קוליים" שביניהם, זה כבר נמאס… "נמאס לנו מחוסר הפיסוק, נמאס לנו מחוסר האמירה, מכך שהיא הייתה אשת סלון בעצם ולא סופרת." מרגע שהספר ראה אור האשימו את שטיין ב"להגנות חסרת הצדקה", "פסיקים לא מספקים, שמרנות מקוממת", "הסטת המבט בכל הנוגע לזוועה שהתחוללה סביבה" ובמקום להקשיב למה ששטיין אומרת, שוב ושוב, עסקה העיתונות באופן לבושה, באופני מחייתה ובמה שלא אמרה.  
בעלי החסד שבין העיתונאים העלו שאלה – אולי בעצם מדובר בשירה? ואם זה כך, אז אפשר לקרוא אותה ללא חשש תחביר, עלילה ועמדה ברורה… אפילו אדם ברוך, היחיד שהמליץ על הספר, סיפר בסוגריים כי אחרי שסיים לקרוא אותו הוריד מקיר חדר העבודה שלו את דיוקנה של שטיין, שצוייר על ידי אנדי וורהול ואשר היה תלוי אצלו עשרים שנה, עד שקרא את ספרה…
אם כך כנראה שהיא מעצבנת. ומה שמוזר – כנראה שהיא מעצבנת עד היום ובמיוחד בישראל, מדינת היהודים. נדמה שכאן, בארץ הקודש, ספר שנכתב בשנה שבה פרצה מלחמת העולם השנייה ועוד בידי יהודיה לא יכול ללהג סתם על אופנה. ומילא ללהג סתם על אופנה, אבל שטיין הזאת, מעיזה ללהג על אופנה ביחס למלחמה. אבל לא ביחס לסתם מלחמה, לא מדובר במלחמת העולם הראשונה על מיליוני מתיה – מדובר בה-מלחמה, במלחמה המקודשת, זו שמכונה אצלנו בלחש ושמכונה בשקט מוסדר ומהוגן – השואה.
עכשיו מילא, נניח שהיא מחליטה ללהג על אופנה בזמן המלחמה ולקשר לכך גם את המלחמה ולא סתם מלחמה אלא את המלחמה ההיא, ובכן, נניח שהיא עשתה את זה, לפחות שתחצין את העובדה שהיא יהודייה, אבל אפילו את זה היא לא עשתה. וזה, כבר מרגיז. לפחות הייתה נעמדת בעמדת מיעוט ברורה – לסבית, יהודייה, לא ממש משנה לנו לצורך העניין, העיקר הבהירות, כי הרי זו עת-מלחמה!!!
 
……………………………………………..
 
קצת מוזר שכל העיתונאים שסיקרו את הספר באינטרנט ובעיתונות הכתובה מאסו בו מראש, ולא קראו בין השורות, שהן למעשה השורות עצמן בספר הזה – כיצד הופכת שטיין את בטנת התרבות על פיה, משחקת בה, מחצינה אותה, מדגישה דרכה את הקשר האיום בין אופנה ובין מלחמה ולחילופין את הקשר החיוני שבין חיים לאופנה ועוד יותר מכך את מה שבאמת אובד ב"עת מלחמה" – חיי היומיום.
אבל כנראה שצריך להבין שכאן, בישראל, לא כל אחד יכול לדבר על מה זה היה להיות ולחיות בתחילת מלחמת העולם השנייה ולא כל יהודי יכול להיות יהודי אלא צריך להתאים את עצמך ל"מי הוא יהודי" –
גלותי? יידישיסטי? צבר? פוסט-צבר? ניצול? דור שני הודי עם שורשים וניו-אייג' משולב בטיול לפולין למסילות כולל קריסטלים לניקוי הצ'קרות והדגשת המצפון ואחר כך או לפני כן, חייל גאה בשרות הכיבוש ולאורך כל הדרך מי שיעלים עין מן הצרוֹת של כל מי שאינו יהודי וחי בקרבת מקום. כלומר, צריך לדעת כיצד להיות יהודי כאן, יש הסדרים, יש הרשאות, יש ראיות מוכתבות. את לא יכולה להגיח פתאום, שישים שנה במאוחר, ולדבר על 1939-1900, ובמיוחד אם את גרטרוד שטיין שנעה בין עמדות מגוונות ובלתי ברורות כאישה גברית יהודייה אמריקאית פריזאית אוונגרדיסטית ובנוסף לכל הצרות – דעתנית.  

……………………………………………..

המשחק בין אחרוּת ובעלוּת-בית ובין ברבריות ותרבות, הוא משמעותי ביותר בתוך הספר "פריז צרפת". שטיין מתרוצצת בין טיפות היותה בת מערב אמידה לבין היותה "אחרת לסבית" ו"אחרת יהודיה" כאשר את ממשקי זהותה "האחרים" היא אינה מחצינה כפרט אוטוביוגרפי כתוב במובהק; אחרוּתה של שטיין, כמו גם היותה בת-בית, וכמו זרותה בתוך ביתה שלה, באו לביטוי בזוית הראיה שלה כדוברת. זווית שאין לכתוב אותה אלא כפי שעשתה, מדויקת כל כך, רצינית ומוקפדת גם במשועשעותה המורבידית לקראת אימי המלחמה. היפוכי הדיבור וההררכיות, ערבולם של דברים ברומו של עולם ודברים יומיומיים שאינם נחשבים כקשורים במלחמה, הוא אופן הפעולה של שטיין שאינה נכנעת לתביעה הפשיסטית להתייצג באופן אחיד כשייכת לגזע זה או אחר, לז'רגון דיבור זה או אחר, לנרטיב תרבותי זה או אחר. ולא די שאינה משתייכת לדבר-מה קיים ועומד הרי שהיא מייצרת איזורי דיבור וחוקי כתיבה משלה. שטיין אינה מקדשת את המלחמה, גם לא את "נגד המלחמה" שזה בעצם אותו דבר מבחינתה. היא מסרבת לדבר כנגדה ברצינות מנומקת כי היא יודעת היטב שלעשות כך משמעותו לשכפל את המשחק.
 
במובן זה נותנת שטיין בעיני ביטוי לרדיקליות היהודית שהושמדה בחלקה הניכר באירופה – אותה חופשיות תנועה יהודית בין הטיפות – שייכות וזרות וכוח השפעה על הסף, תמיד על הסף, חד ומשועשע ועצוב ואמיץ ומוביל תרבות. אותה רדיקליות עצמאית שהייתה לוולטר בנימין, חנה ארנדט, זיגמונד פרויד, מנדלה מו"ס, בשביס זינגר, וודי אלן, ז'ורז' פרק, קפקא ועוד רבים אחרים.
נדמה כי רדיקליות זו, תרבות הגולים האבודה הזאת, התהפכה לרעה בישראל, בה נוקזה למה שמוגדר באופן משפטי כמדינת היהודים. המדינה הזו, המושתתת על גזע אחד, דורשת אחידות מחשבתית, אחידות ספרותית, אחידות לאומית. לכן אין פלא שהעיתונות הישראלית חוששת מגרטרוד שטיין ובאופן פרדוקסלי, דווקא מגרטרוד שטיין "היהודיה" – הגולה התמידית – שמאיימת על הישראליות. כי הרי הישראליות עמלה כל הזמן להדחיק את הקלגסות הבוטה שלה כמדינה כובשת תוך הת
רבלות במעין יהודיות מוסרית-לכאורה, נרדפת-תמיד, שאינה רואה את גלגולה המהופך. נדמה שישראליות זו מתגוננת כנגד "פריז צרפת" במיטב המסורת השמרנית – היא מסיטה את מאויימותה על ידי זלזול בנשי והמפוטפט ועל ידי פטירת הספר כ"להג ריק של סלונים רכילותיים".  
 
 

פתיחת הנובלה "חללים"

……………………………………….

קישור לדף הספר באתר רסלינג
………………………………………

פתיחת הנובלה

יַאשקוֹט אִלאֵחתֵלַאל

א.
ברצוני לספר על אודות מפגשים בין ארכיטקטורות לבין אנשים, ביני לבין מרחב בהתהוות, בין מרחב בהתהוות לבין בן דמותו לאחר שהסתיימה בנייתו, לפחות זו המוגדרת בתאריך פתיחה חגיגי שבו גוזרים סרטים ונואמים נאומים ושותים יין, בכוסות קטנות העשויות פלסטיק איכותי, ומברכים "לחיים".
בסיפור הזה יתוארו כמה מפגשים שאינם שלובים זה בזה ואינם קשורים, לכאורה או למעשה. ודאי שלשם העניין היה עליי לברור מתוך אלפי מאורעות שוליים, וביניהם מפגשים עם פועלים ועם בעלות בית, עם בניינים עצומים במהלך בנייתם, עם וילות ותיקות שהיו במהלך שיפוצן או כאלה שפגשתי בשלב סיום בנייתן, כשהן חדשות לחלוטין, צחיחות.
היה עליי לבודד כמה מקרים, לשכוח את האחרים, לפחות לעת עתה, למקד את התיאור בשלושה או ארבעה אירועים שהתרחשו – לפחות בסיפור – במהלך שבועיים ימים בשנה שקדמה למאורעות אוקטובר אלפיים, אם כי יכלו, במידה זו או אחרת, להתרחש גם לאחר מכן; באופן נדיר יותר, אולי, מכיוון שפועלים ערביים מן השטחים נתונים מאז בסגר מכותר שהולך וחונק את שהיה חנוק גם קודם לכן, סוגר את מנעדיו; ופועלים ערביים, אשר להם אזרחות ישראלית, נדחפים והולכים לשולֵי האזרחות הקלושה הזאת.
בכל מקרה, ממילא בסיפור שיתגלגל וילך לא ניתן לדעת אם הפועלים שעמם נפגשתי היו תושבים ללא זכויות או אזרחים משוללי אפשרויות. לפחות עבורי נותר המידע הזה סתום.
מביטה מן הצד, משתיקה את לבי לבל יפריע בשגרת השיפוץ והבנייה, לבל יפר את ההנאה מן השלדים האפורים ומלאי התכונה בהם שהיתי באותם ימים, כחלק מעבודתי בעולם העיצוב.
מצבן של בעלות הבית עמן נפגשתי ודאי לא השתנה בהרבה מאז ועד היום. סביר להניח שאם הייתי שבה לאותו עיסוק, הייתי פוגשת בהן גם עתה בעודן משוחחות עם פועלים סיניים או עם קבלן שמתרגם עבורן מרומנית בסיסית או מאנגלית דרום אפריקאית, הנשמעת רצוצה באוזנינו.
את הסיפורים הללו קשה למלל משום שחללים רבים פרוצים בהם, ביניהם, בתוכי. החללים מאפשרים את הכמיהה. מה שהיה, הדברים כפי שהתרחשו, מקבע את השחיקה. את המוות.
לא מדובר באירועים אפלים במיוחד; להפך, הם היו קטנים מאוד, מרפרפים, נטולי פואנטה, חלקם אינם ניתנים להגדרה כאירוע אשר לו תחילה או סוף. רובם מצויים איפה באמצעם, כחלק מן החיים.
קשה לדובב את הסיפורים האלה שעשויים להאיר באור קלוש במות שחלפו וכוסו בשיש, או שדלתן, אשר הייתה פתוחה בשעת בנייה, נסגרה בבריחים ובמפתחות הנתונים עתה בידי בני הבית ולא בידי פועליו.
 
עניינם לסדר, כמו בבניין לגו משובש, כמה דברים שהתרחשו במועד סמוך ואשר יכולים לגלות, זה מתוך זה, דבר מה שאינו ניתן לניסוח במשפט, דבר מה שיש לחצותו בקריאה בלתי פשוטה כדי לעמוד על טיבו. וזה אינו מבטיח גדולות ונצורות; שקוף כמו שקית מכולת נטולת חן, מכיל כמה מצרכי יסוד, אשר רק גוון תכלכל, צהבהב או כתמתם – הצובע שקיות שכאלה – עשוי להעניק להם איזה ממד נוסף, איזה פילטר, מסננת העוברת דרך תודעתו של אדם. ואדם, כידוע, מתקשה לראות את המסננת הפנימית שלו. ביכולתו אולי להכיר במעט מגבולותיה ותו לא, שהרי כדי לסמן גבול אנו זקוקים לאחר המביט בנו; אנו זקוקים למשחק מראות מגוון, מפתיע, בלתי אכזר וסקרן כדי לפתוח דרכים אחדות וכדי לסגור אחרות.
ואילו ענייני כאן בפריצת גבולות, שהייה בתוואי ביניים, בעת קביעת המבנה, בשעת פיסולו, בזמן שבטרם.
באותם ימים שהיתי כשבועיים במגדלי עזריאלי לפני שנפתחו אל הציבור. ליתר דיוק, שהיתי אז רק בחלק קטן של המגדלים, בחלקו התחתון של הבניין המשולש אשר יועד להיות קניון מזוגג, ממוזג, שנגינה שלווה תשייף ותלווה את אלפי האנשים שיהלכו בו ויבחנו את חלונות הראווה או ימשמשו בין חפצי נוי, תכשיטים, בגדים, מזונות מהירים, ספרים ודיסקים או כיסאות מרופדים באולמות קולנוע זערוריים. במהלך אותם שבועיים עברתי גם בין בתי מידות שהלכו ונבנו, או שופצו. אחד במושב ותיק באזור הוד השרון, אחד בשכונה חדשה שנבנתה ברמת אפעל ואחד נוסף בסביון.
בזמן שבו עברתי בין מקום אחד לאחר שהיתי במכוניתי והאזנתי לרדיו, אשר בישר, אחת לשעה, שהכול כרגיל.

ב.
מגדלי עזריאלי צפנו אז עולם בנייה אפור, מרובה אדם. גדודים של פועלים, מעצבים, בעלי חנויות וקבלנים שוטטו במרחבים נטולי השילוט, המבוטנים והמאובקים שרחשו בבטן המבנה. באותם ימים הלחץ לעמוד בתאריך פתיחת הקניון היה בשיאו, דבר שגרם לעבודה מהירה וממושכת בימים כמו בלילות שאחריהם.
המרחב הגדול והאפל הואר באלפי פנסים שהובאו על ידי קבלנים ומסגרים ואנשי שיש ובעלי חנויות. אלה האירו בעוצמה עזה את שניצב מולם והדגישו את חשכת סביבתם. פה ושם חצתה קרן אור מפנס זה או אחר את אזורי המעבר שבין החנויות – מסדרונות, רחבות מרכזיות, כוכים קטנים שעדיין לא נאטמו בקיר, פתחי חשמל עמוסי צינורות, חדרי מדרגות סבוכים, בתי שימוש נידחים, בלתי פעילים. לפעמים שזרו קרניים אלה מעין רשת צללים יפהפיה, אשר האפילה אזור מעבר אחד והציפה באור אזור מעבר אחר, ללא היגיון ריאליסטי, מתוך אקראיות רנסנסית שיצרה תחושת מעוף בלתי מובנת.
פעמים אחרות התמזל המזל וקרן שמש רחבה, ששבבי אבק פיזזו בה כפתיתי שלג, ירדה מאחד החלונות העליונים, שמישהו חשף לרגע ממעטה הגבס כדי שמעט אור יום יחדור אל החלל המלא באנשים עמלים ומתרוצצים; כולם היו ממוקדים ומרוכזים באופן מיוחד במטרתם, כי אחרת היו קשובים מדי לרעשי הניסור, הריתוך, חיתוך האבן או לאבק הדק של השיש שהתפזר בכול
ולניצוצות האש שקיפצו מידי הרתכים, או לקור המקפיא שלא אפשר מנוחה, למעט בזמן פתיחתו של תרמוס מלא בתה מהביל, אשר נמזג לכוס קלקר לבנה, שבעזרתה ניתן היה לחמם את הידיים.
נשים בנעלי עקב ומקטורנים וגברים בג'ינס עדכני, חגור בחגורת עור בוהקת ורכה, פרעו לפרקים את הסדר ושוחחו עם קבלן או עם אחד מפועליו, אינם מרוצים מן הקצב, דורכים מבלי דעת על מרצפות שאך הונחו ואשר אסור היה לעבור עליהן אלא רק סביבן עד שייבש המלט. אז היו האנשים הנקיים מפלבלים מתוך סרבול בפני הרצף, שנעמד נרעש כדי להגן על פועלו וכדי להסיתם ממרובע הריצוף שסומן בפסי אזהרה, אשר נחצו ברגל גסה. למולו היו אנשי הבגדים הנקיים נסוגים לאחור, לרוב באפטיות שמקורה בריחוקם וברעש הסובב שאליו לא הסתגלו. היו בהם גם כאלה שהחזירו מבט בהתנצלות עליזה וממהרת, מדגישים בכך את אי-הבנתם באותם עיסוקים שחורים. בשעה שכזו היה הרצף משפיל מבטו בחיוך חסר אונים, או שהיה מסנן איזו קללה חרישית וארוכה שנשמעה לרוב כהוצאת אוויר סתמית אל השאון הניתז והמתנצנץ שמסביב.

מסות

 

 
 
 

 

תיירות פנים

תיירות פנים [קובץ סיפורים] ספרי השני, ראה אור בהוצאת ידיעות אחרונות בשנת 2006.
עוד מתוכו ועליו אפשר למצוא כאן: קישור לדף הספר באתר ידיעות ספרים
אתר טקסט קטעים מתוך "אלף-בית תל אביב" 
בננות "אלף-בית אשה"
רציף מסה על הספר מאת דרור בורשטיין

מגילת רות, מגילת תלות, מגילת אחריות

מסה איגרתית לספרה של מיכל בן-נפתלי 'כרוניקה של פרידה: על אהבתה הנכזבת של הדקונסטרוקציה'

 

 [פורסם ב"רסלינג" 8, סתיו 2001]

 

 

בראשית, משקראתי את מגילת רות שלך, משנסחפתי לתוכה, סוחפת אליה את זו שלי, שותה בצמא את המשפטים הארוכים, הקצביים, הלהוטים, רציתי לכתוב לך מכתב. רציתי לגשת אל המחשב ולכתוב את אותו מכתב מתגעגע, המצפה להיכתב ולהישנות ולהיכתב מזמן מזמן. אלא שבבגרות של רגע, באינטואיציה של נס הלמידה, העיכוב, העיבוד, לא כתבתי. ידעתי שמכתב יהיה עוצמתי מדי, שיברא אותך לאותה אחרת שלי לה אני כמהה; שמכתב יהווה הבטחה ודרישה וברית שאין לה כיסוי; שאין לה כיסוי שאינו טקסטואלי; שלו היינו נדרשות להיפגש לאחר מכתב שכזה, היתה הפגישה פגישה של חידלון, של פחד, של ציפייה גדולה מדי. כזו שאינה מן היומיום, כזו הלקוחה מן המיתוס או מחוויה קדומה. כזו שהיטבת לתארה – פגישה בלתי אפשרית.

 

להמשך >>  http://www.resling.co.il/pdfs/issue_article_93.doc