גלגולו של ציור [סיפור]

פוסטר כהה וקטן ממדים, משוטח וקרוע בקצותיו, התגלגל לידיי מתוך קיבוץ ניירות שנכרכו זה בזה והודקו בגומייה דקה. אור צהבהב עלה מן הכרזה, מבהיק מקמטי פניו של האיש המצויר בו, ממורט מקמטוטיו של נייר ישן שלא נשמר כראוי.
כמין נחל שנצבע בגוון רנסנסי ובקע מרקע אפלולי של יערות ואגמים רחוקים עמד במרכז התמונה אדם על מזוודה, חיים פרומים שנדחסו לתוך קופסה, בנדידה. אור השמים נפל על פניו, על מזוודותיו, על ספריו והשתהה עליהם, מולבן מתשישותם.

את הפוסטר הזה קיבלתי לפני כעשר שנים מאישה שהייתה אז צעירה מאוד וזכרה – למרות שהיו לה אורחים רבים ומרשימים ממני בבר שפתחה בשכונת פלורנטין – את בקשתי. באחת הפעמים שהגעתי לשם, צעירה מאוד בעצמי, שאלתי בקול מבויש אם אפשר לקבל כרזה אחת כמו זו שתלויה על דלת הכניסה הזכוכיתית, אלא שכזו לא נשארה עוד.
לאחר זמן, באחת הפעמים שחזרתי למקום – שעוטר בדמותו של אביר על סוס, עיטור שרוסס באותו זמן ברחבי תל-אביב כולה, שחור ומתנועע – שלחה האשה את ידיה אל מחסן קטן וחבוי בקצה הבר ואחר כך הגיעה אל שולחני. תחילה חשבתי שבאה לפטפט עם חבריי, לשאול לשלומם, אלא שהיא הגיעה אלי ונתנה לי חבילת ניירות מגולגלים.

כעבור שנים בשעה שסידרתי חדר אשר בו הייתה צפויה אמי להתארח, גיליתי את החבילה שחשבתי שאבדה זה מכבר ומתוכה נפרשה בפניי הכרזה מחדש.
כפי שלא האמנתי לפני עשר שנים שבעלת הבר זכרה את תווי פני (שהרי אלה רגילים ביותר, ללא אפיון, משתנים תדיר, מזכירים לאנשים רבים מספור אנשים אחרים שהכירו אי פעם) כך לא האמנתי בזמן הגילוי המחודש שהפוסטר נשאר בידי על כל גלגולי, ניתוקי מהוריי, מעבריי, גרושיי, מעבריי, התאהבותי, נישואיי, מעברי לבית קבע ותחילת שיקום הקשרים המעורבלים עם משפחתי הרחוקה, שהיו מנת חלקי במשך עשר השנים שעברו.
על אף שהופתעתי מקיומו של הפוסטר לא התפלאתי מתגובתי, שכן חוויית ההפתעה מן ההימצאות אינה זרה לי. פעמים רבות אני מצפינה ניירות, תמונות, מכתבים, רשימות, גלויות, גזרי עיתונות, שוכחת היכן בדיוק הוטמנו ואז, כאשר הם מופיעים לפני פתאום, אני נרגשת מעצם קיומם – פעם בשעת מעבר דירה ופעם בשעת סידורו של חדר ופעם סתם, מתוך חיפוש אחר דבר מה אחר. וודאי שהתרגשות מקיומו של דבר אחד כרוכה בהיעלמותו של דבר אחר. ניירות, רשימות, מחברות, מכתבים, תמונות, ספרים, רהיטים, בגדים, רגשות, חגים, ארונות, מזוודות, קרבה, מפיות, צנצנות, בטחון, צעצועים, ספרי ילדות, תמונות, מכתבים, מחברות, רשימות, ניירות. שלא ניתן להשיגם עוד.

את הפוסטר הזה לא מסגרתי ולא תליתי מעולם באחת מדירותיי. אולי משום תחושת העקירה, המזוודה, הנדוד, שלא יכולתי להתייחס אליה כדבר מה שניתן למסגר ולתלות על קיר. מה שפיצ'חדזה כבר יכול היה לקבע, ללטף בגווני זהב, לכאוב על הנייר, לסיים, להמשיך הלאה, לנדוד בין כאביו ולשלחם אל בית קבע, ולו לשעה קלה, עוד היה בעבורי, כנראה, בגדר פצע לח ומהביל שיש להצפינו במזוודה ישנה, או בארגז, או במגרה.
כיוון שעברתי הרבה דירות וכיוון שבית הוריי נדד ממני בדרכים לא דרכים שהוצפנו גם הן במיני קופסאות ורשימות ומגרות, עלה הפוסטר הכהה והזכיר עצמו בפני פעמים רבות, אלא שבאותם זמנים לא היה לבי פנוי לפנות לו מקום ואני החזרתי אותו לקופסה, כפי שעושה אדם לצעצוע ישן של ליצן על קפיץ המציץ בעוצמה פתאומית והוא, האדם המבוגר, שלא כפי שנהג בהיותו ילד (אז שמח לליצן שקפץ בכל פעם מחדש, כאילו מדובר באיזה נס קומי מפליא-תמיד) דוחף בזריזות את בובת ההפתעה בחזרה לגבולות הקפיץ, לבל תפריע לו במעשיו. ובכול פעם שדחפתי את הפוסטר למקומו, שכחתי את קיומו.

לעיתים הייתי רוצה למצוא אותו במכוון, שלא במפתיע, כמו ברגע זה, רגע הכתיבה. אבל ברגעים שכאלה אי אפשר למצוא את המוצפן. זה מצוי באיזה כאוס שלא ניתן להגיע אליו אלא ברגעי מעבר, סידור מקיף, נגיעה במחסני השגרה. וגם אז ההגעה אל שהוטמן אינה מובטחת שכן אולי נזרק לפח, כלאחר יד, ברגע של יוהרה פזיזה או של ניתוק משייכות. או שמא דווקא אז הוחבא ביתר שאת, טוב יותר, כמן אוצר גנוב, במעמקים.

בפעם האחרונה שראיתי את הפוסטר הייתי עסוקה, כאמור, בסידור חדר אורחים לקראת ביקור נדיר של אמי. היה זה ביקורה הראשון בביתי, אם משום שעד אז לא הגיעה אלי אמי אף פעם מן הניכר ואם משום שעד לאחרונה לא היה לי בית.
פתחתי את קמטוטיו באיטיות, נזהרת שלא לקרוע את הנייר.
קראתי בשורות הלבנות של הקרעים שנוצרו במהלך השנים.
אמדתי את ההריסות ובחנתי את הגוונים שנותרו עזים ומדויקים וכן את הדמות המוארת, העייפה.
עלעלתי בעייפות החומר ובכך שכבר לא אוכל למסגר את הכרזה לעולם, בשל מצבה הפיסי הלקוי.
רשמתי לפני את כול התנועות, את הגלגולים שאולצה עבודת האומנות לעבור בידיי, להישחק, להוות מן פתק מזכיר, יומן דרכים, מזוודה לרגשותיי הגדושים. יתר על המידה. ארעיים.
כעת אינני זוכרת, אינני יודעת, אינני בטוחה אם בין מיון לסידור וריקון ארגזים, אם תוך כדי ארגון ארונות, בשעה שסידרתי לאמי מקום – שמרתי על הפוסטר ההרוס, או זרקתיו. על כן אולי עוד ייטלטל אל ידיי, נושא עמו תקופה. ואולי לא ישוב עוד במפתיע משעה שמקומו נקבע על הנייר הזה, הממסגר בדרכו ציור עמוס ומואר מתוך חשיכה.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יונתן  On 21/02/2008 at 22:17

    ברוכה הבאה ובהצלחה.

  • טלי  On 22/02/2008 at 18:00

    הדברים שנשמרים כאן לא מתמרטים בקצוות ולא צוברים סימני גלגול וגומיות ישנות, אבל גם בתוך העולם הוירטואלי הזה דברים נשמרים, ומתחבאים, ומתגלים שוב פתאום וצוברים שכבות נוספות…

    שיהיה לך פה טוב, מעניין, מועיל ומפתיע!

  • זו ש  On 07/01/2009 at 01:09

    שימחת אותי כשהגעת, שתקת בתגובה אז שתקתי גם אני, גם כאן, בסיפור היפהפה הזה. ומה שכתבת על עזה עשה יותר מזה, ו
    במקום לשלוח מכתב, אני שולחת פתק ישן בשיטה חדשה.
    לפעמים טוב לו לאדם שיתפייס עם עברו
    ובתנאי שעברו מוכן להתפייס איתו.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 08/01/2009 at 10:20

    זו ש היקרה, שימחת אותי מאוד, אז ועכשיו. השתיקה שליקשורה בקושי להתנהל במדיום של בלוג. אני מתנצלת על כך.מקווה שאמצא את הדרך שלי בתוך זה, הנה, שולחת פתק קטן בחזרה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: