מן הביקורת

"לפעמים מאבדים אנשים"

"הספר הנפלא הזה שואל שאלות על המרחב שיש למספרת, ואולי אפילו על הזכות שיש לה לספר.

אין לשורק פתרונות מלבד ההכרעה הזאת, שהיא קשה מאוד בפני עצמה, להתחיל כל פעם מחדש. אפשר לחשוב על הפרגמנטים או המבטים החדים המצטברים בספר כצורת הדיבור היחידה האפשרית. הכתיבה במשמעות של מקטע, של מעשה נטול היררכיה, שאין לו התחלה ואין לו סוף, והוא כולו אמצע רוטט, מבעבע. תנאי הכתיבה הופכים להיות משא ומתן מתמיד, שאחת מתוצאותיו המרשימות היא האיפוק והשקט המאפיינים את הפואטיקה של שורק. אבל לא כדי לערסל או לשכוח – אלא דווקא כדי לזכור.
במרחב האלים והצעקני שבו הספרות מתנהלת, מתעורר האינסטינקט לבלוע גם את הדיבור הזה, אבל הקול שלה חודר, ובלתי אפשרי לבליעה. זה קול נוקשה וגבישי, מדיד שינה ורדיקלי בהתעקשותו להעמיד את זהותה במבחן מתמיד עד אובדן".

[עינת יקיר, הארץ, ספרים, 12/8/2013, "העין הרושמת של עדי שורק"]

"תיירות פנים"

"יש חן נפשי אמיתי, עירוני, בקטעים הקצרים המרכיבים את ספרה של עדי שורק. סוג של תיור בתוך נפשה ומפוי של חפצים ומושגים … על כל אלה יש לה הערות מעניינות, משעשעות, מוארות, מסוג הווידוי הפנימי הקורן… נכון שאתם רוצים להמשיך לקרוא?"

[מנחם בן, מעריב, ספרות וספרים]

"כמו התבוננות בעבודת אומנות (טובה) מופשטת… מאמץ הקריאה אינו מבוטל אך בתמורה הוא מחזיר אותנו לעצמנו. … שורק מצליחה לגלף בכישרון רב את האוניברסלי והפוליטי מתוך האישי, ולהעניק לשרירותיות של החיים את ההגיון הפנימי של האמנות."

[עמליה רוזנבלום, הארץ, מוסף ספרים]

"העיר מתפרקת לפניו לקטביה הדיאלקטיים", תיאר בנימין את דמותו של המשוטט בעקבות ספרו של פרנץ הסל "לטייל בברלין". "היא נפתחת לפניו כנוף, היא סוגרת עליו כחדר". ניתן לשאול מה בין משוטט לתייר, או לטייל, או להוזה הפילוסופי; יתר על כן, מה בין משוטט למשוטטת או לתיירת-של-פנים? אך כל כמה שהפיגורות הללו אינן זהות, דומה שחלקן לפחות מיישבות לשעה, על הסף, בצמתים, במעברים, את הקטבים הדיאלקטיים שבין יציאה למגורים, בין הנוף הפיזי לנפשי, בין עירנות לחלימה. ובעדות הטיפוגרפית שרושם ספרה של עדי על תיירות-התבוננות-חקירה זו דומה שהפיגורות הללו שורות גם בחללים הריקים בין הערכים ובין השורות".

[מיכל בן-נפתלי, מסה שנקראה בעת השקת הספר "בין הנוף הפיזי לנפשי, בין עירנות לחלימה"] 

"תיירות פנים כולל בחלקו הראשון  מילון של שמות רחובות בתל אביב… אל"ף זה אלנבי, בי"ת זה בלפור, גימ"ל זה גרוזנברג, וכך הלאה. חלקיו האחרים של הספר כוללים מילונים דומים על נשיות (החל באהבה וכלה בתחתונים) ועל העיר חיפה… התוצאה היא פסיפס יפה של קטעים נוגעים ללב המציירים מן אוטוביוגרפיה על הכמיהה הגדולה לבית…"

[סמי דואניס, טיים אאוט תל אביב]

 

"משרטט את סמטאות הנפש"

[ציפי גון-גרוס, גל"ץ, ספרים רבותי, ספרים]

 

"יש דבר מה מכמיר לב באופן שבו היא כותבת דברים לא קלים כלל, כאילו היו רק עוד ערך במילון הפנימי שלה, שלנו."

[מיה סלע, עיתון תל אביב, ספרות]

"… יש בתפיסת העיר הזו הקצנה מעניינת ביותר של מהלך מתמשך של ייצוגה של העיר תל-אביב בספרות הישראלית. […] למרות שפורמלית שורק כותבת פרוזה ולא שירה, תפיסת העיר שלה מסרבת לכל אשליה של רצף ומלאות" [דרור בורשטיין, רציף].

 

על "חללים"

"צריך לסמוך עליהן, על המלים, שיסגירו את גבולותי, שאחרת לא היה בהן אותו ערך עודף, גדול ממני בהרבה. אחרת היו חלולות, נטולות חללים", כותבת עדי שורק בסיפור "חללים", שיותר מכל הוא סיפור אקספרימנטלי שמבצע בעצמו את מה שעליו הוא מדווח: מתכנן ומשרטט את הארכיטקטורה של סיפור בהיווצרותו, ומניח את היסודות החשופים שמהם נבנית התודעה של המספר. כתיבתו מתבצעת במקביל לשיטוט בין אתרי בנייה, שיפוץ ועיצוב פנים, ותוך כדי מפגש עם פועלים, בעלי בית, צבעים ולוחות שיש. המפגש הזה הוא פוליטי ופואטי, כוחני ואסתטי, ויזואלי ורטורי: הוא מבחין בין מי שבונה לבין מי שנבנה, בין בעל הבית שנותן במתנה בגדים ישנים ובין הפועל שמשפיל את עיניו, בין מי שיש לו זכויות – לכתוב, לבנות – לבין מי שאלו נשללו ממנו. הפואטיקה של שורק היא מפתיעה בכנות החושפנית שלה, כלומר באופן שבו היא חושפת לפני הקורא את הסמוי מן העין: את הפיגום של הסיפור, ואת הלכי הרוח, הפציעות, הפוליטיקה הפגומה והחללים הריקים שמתרחשים בעת הכתיבה.

[עמרי הרצוג, הארץ, מוסף "תרבות וספרות", 2004]

על "שבע מטרוניתות"

"ספר אינטימי ולא שיגרתי"

[שירי ארצי, עיתון העיר]

"פואמה אורבאנית המצליחה לטעון את הצורה האסתטית במסרים רגשיים רבי עוצמה שניתן בקלות להזדהות איתם".

[נועה מנהיים, ידיעות אחרונות, תרבות ספרות]

"ספר שונה ומיוחד.. .באיכות הכתיבה שבו … הרגישה מאוד למנגינת המשפט, למקצב הצרוף העברי. ייחוד נוסף ועיקרי הוא בתחום המבנה… המביע את שפע המשמעות, את מורכבות החוויה, את עומק ההתייחסות. ה'תוכן' זוכה כאן  לרהביליטציה צנועה וברוכה."

"הכל כתוב ברגישות רבה, מתוך שימוש בחוש מידה. יפה לראות את השימוש שנעשה בנוף העירוני, בזוויות הראיה מבית לבית, בציור זמן ההתבוננות בתוך העיר".

[יורם מלצר, מעריב, ספרות וספרים]

 

"אף שהספר אינו קל לקריאה, והרי לא נתכוון מלכתכילה להיות כזה, קראתי אותו בעניין וכמעט בלא הפסקה. הוא כתוב באופן מקורי ומרתק, ולדעתי אף פורץ כיוונים חדשים וחשובים בכתיבה הסיפורית שלנו […] יש בספר עומק רגשי מרשים, עצב וייאוש עמוק – ועם זאת תקווה לאפשרות של חיים בעלי משמעות ויצירה בתוך 'האפור' הזה שלנו".

[פרופ' עלי יסיף, ראש החוג לספרות עברית, 16.4.2001]

 

מדברי פרופ' טובה רוזן על הספר: "ניכר שהכותבת הצעירה קראה, ספגה והטמיעה ספרות עשירה ותובענית, ובבואה לעשות בה שימוש לא התקשטה בה כנוצות אלא הניחה לה לפעול במשקעים מן העומק, במרומז ובעדינות. זוהי כתיבה חכמה לא מתוחכמת, בלשון דיבורית פשוטה אך בשום אופן לא רזה ושרופה."


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: