מסורת וביקורת – בספרות, בפילוספיה ובתרבות

[הזמנה לכנס – 29-30 במאי, אוניברסיטת תל אביב]

מוזמנות ומוזמנים בחום. הכנס עוסק במצבים שבהם מתאפשרת ביקורת מתוך מסורות וביחסים מורכבים עמהן. מדובר בכנס רב-תרבותי ורב-תחומי שמכנס חוקרות.ים מתחומי דעת שונים – ממזרח תיכון ועד לימודי יידיש, מפילוסופיה וספרות, ממגדר וחקר התרבות.

את הכנס יזמתי עם חברי ד"ר אורי רוטלוי, יחד אנחנו מובילים קבוצת מחקר בבית הספר לתרבות באוניברסיטת תל-אביב, שעוסקת במסורת ובשאלות שנגזרות ממנה.

ההזמנה המפורטת מצורפת כאן, אשמח מאוד להתראות.

https://www.facebook.com/570688755/posts/pfbid033y4ea5Laz8krfAh3HqeRfdfUXdHcYXFGX4CiG3wHzHaaEVmEFyVDJWhgo27aoMUjl/?d=n

יצירת נשים סמויה ביצירת עגנון

[הזמנה להרצאה]
הרצאה מקוונת, בית ש"י עגנון בירושלים // יום שני ט״ו באייר, 16.5, בשעה 18:00 ב-ZOOM 

בדמי ימיה מתה אמה של תרצה, הגיבורה-הסופרת בנובלה "בדמי ימיה". ואולי בדמי ימיהן, ללא שחיו במלאוּת, קמלו גם אימהות הספרות כולן? יצירה נשית העסיקה את עגנון מראשית ועד אחרית, ובה נשזרות שאלות היסטוריות, מיתיות ותיאולוגיות מרתקות.


בהרצאה נוספת בסדרת ההרצאות ״על כפות המנעול״ נקרא יחד עם הסופרת עדי שורק בנובלה ״בדמי ימיה״ וממנו נצא לסיפורים מוקדמים ומאוחרים כגון ״אגדת הסופר״ ו״הדום וכסא״. נעקוב אחר גלגולים בין טראגיות ותקווה, בין האהובה לבת, בין אילמות והתרסה, נוכחות ואין. נשגיח בחוטי מדרש הנשזרים בספרות המערב ונארגים כאן במפתיע ביצירתם של אובידיוס, רילקה ווירג'יניה וולף.

ההשתתפות בהרצאה חופשית, בהרשמה מראש. מספר המקומות מוגבל.

הרשמה להרצאה >>

אם ובת (ומלחמה)

מוקדש לנשים באוקראינה עכשיו

נקודת מוצא: בתי בת השמונה ואני נוסעות למצפה אמירים בגליל, לנפוש קצת. כאשר חיכינו לבעלת הצימר החזקתי אותה בידיי משום שהיא קָטְנָה – שבה להיות תינוקת כבת שנה שעדיין איננה מדברת. והיא רכה, והיא רכה, אני שמה לב לכך בהפתעה ורוצה לשהות עם הרוך כשבעלת הצימר מפנה אותנו אל החדר.

שיבוש: עגלה נוסעת עמוסה בילדים. האם גם בתי עליה? אנשים רבים מצויים סביב. הצפיפות אילצה אותי לזוז וכשחזרתי כבר לא הייתה. הרבה אנשים סביב ואני הולכת וקוראת אחריה, הולכת וקוראת

(בראשי: הנה, ככה זה קורה. עד עכשיו חשבת לעצמך "איך דברים כאלו יכולים לקרות?" והנחת שלפחות תוכלי ללחוש מילות פרידה שילוו כל החיים ויעזרו להינצל או להחלים אחר כך, לאחר התופת, והנה זה קרה ככה במהירות, בבלגן)

המשכתי ללכת במרוצה. את החצאית משכתי מעט מעלה, להקל את ההליכה, ואת שערי הארוך האסוף בקוקו נמוך הזזתי מפניי (מן הצד זה נראה כמו סרט שחור־לבן על אישה בעת מלחמה, בעת המלחמה) והמשכתי ללכת וללכת, לבדי כל כך, איש אינו יכול להצטרף, אין אפילו אפשרות להעלות זאת על הדעת שכן כולם שורדים ונשארו שם בצפיפות, ולקרוא במין ייאוש במתחמים הנטושים, ולהרחיק למקומות שאין סיבה שבתי תהיה דווקא בהם, רק להמשיך לצעוד ולחפש

נקודת סיום: התקדמתי אל דרך תלולה שבה עליתי ועליתי. היא הזכירה את העלייה מבית סבי אל גן הילדים בברושים שליוו אותה, בריחם החריף, באספלט שנסלל בחוסר קפידה, בחום הקופח הנושק לערביים.

(היא הזכירה את העלייה ההיא לא כפי שחוויתי אותה לאחר שנים כאשר הגעתי לסביבה כבוגרת – עלייה מתונה וקצרה – אלא כפי שנחוותה אז, בילדות המוקדמת, תלולה ואינסופית. המפגש בין השכלי הריאלי לבין הילדי החושי נתלה שם בהולכי כמין פנס משונה הנמזג באור היום ההולך ומתמעט.)

קיוויתי שבסוף העלייה אחזור אל המישורת היפה מתחת לצימר בגליל. שהנה, זה ייגמר ואשוב לנקודת המוצא. ואכן, תוואי הנוף הפך למטופח מאוד, ארוג ערוגות אקולוגיות מעוגלות משתלבות בסביבה, אבל במקום לגליל הגעתי לירושלים. ככל שהתקדמתי ראיתי שיותר ויותר בודד ובפארק שהשתרע תחתיי הסתובבה חבורת נערים וירדתי כדי לחפש את ביתי, המשכתי באותו דחף חיפוש שיש להמשיך, שאין להפסיק לעולם, ללכת וללכת ולבשתי לבן.

הם היו ילדי שמנת משועממים והיה ברור שמסוכן וכבר הייתי באמצע הפארק וקרובה מדי אך המנהיג שלהם אמר במבטא אנגלוסקסי כבד "אל תגעו בווייט מן" (הייתי לבושה לבן מכף רגל עד ראש וראיתי את עצמי מבחוץ, כמי שמבינה שעליה להיפרד מנפשה). למרות דברי המנהיג, בחור אחד שכבר היה באמצע התנועה לעברי, קרב. הוא לבש חולצה שחורה ושיער בתספורת עגולה לא מסודרת כמו זמר רוק עד הכתפיים שהסתירה את תווי פניו העדינים החזקים, הוא היה גבוה וגדול והגיש את ידו לכיווני ובחור נוסף חילק הוראות, כאילו זהו נוהל רגיל אצלם כאשר מישהי מגיעה לפארק – לקשור לה את הידיים – והם התחילו. ופחדתי פחד מוות וניסיתי להבין מה תהיה הטקטיקה הכי טובה וחשבתי להתחנן (אני אמא לשניים בבקשה תנו לי ללכת) ובינתיים המנהיג שלהם חזר ואמר "אל תגעו בה", "אל תגעו בווייט מן". הם התרחקו ונתנו לי לעבור הלאה, מכותרת, וירדתי וליבי דפק.

[פורסם ב"המוסך", 14.4.22]

יהודה ארמוני, רוצקי פוצקי, שמן על בד, 40X30 ס"מ, 2015

הזמנה להרצאה: תלמוד בבלי והאובססיה לטקסט

חברות וחברים יקרים, מי מכם שמזדמן לאוניברסיטת תל-אביב ביום ג' הקרוב, מוזמנות.ים מאוד להרצאה שאתן במסגרת סמינר החוג לספרות לצדו של ד"ר אייל דותן שידבר על מחקרו העוסק באובססיה.

29.5.2022, בניין גילמן, חדר 455, 16:30-17:45 (התכנסות החל מ16:00)

אובססיה לטקסט והתנגדות לאובססיית נקם בתלמוד הבבלי

בהרצאה אדבר על מעגליותה של האלימות כמין מבצר: מבנה חסום ויציב, שקשה לפרוץ. בזאת דומים מעגלי דם למבנה הנפש של האובססיבי שאותו משווה לאקאן למערך ביצורים מקובע.
כך גם מתארים את הדברים, בדרכם, ש"י עגנון – על מלחמות העולם הקשורות בקבעון ("עד הנה"), פול ויריליו – על הופעת המקלטים בערי אירופה ("ארכיאולוגיה של בונקר") וז'ורז' פרק – על מלחמת כל וכל בפריז ("הנעלם"). הלן סיקסו מדברת על העיר, העיר הראויה לכתיבה, כעיר שתמיד כבר מצטטת עיר מיתית אחרת. אך איזו עיר נוכל למצוא כציטוט חבוי בתל אביב?

לנוכח המבנה המבוצר של האלימות מציעה עיר המקלט, כמין פרמקון (חיסון), מעין מבצר משלה; מבצר הפרשנות והאגדה המפגין אובססיה לטקסט. אלא שהאובססיה התלמודית לא נועדה להשתית הגנה מקובעת-מקבעת, אלא דווקא הגנה הנכונה לפרצות, למעברים גמישים, לפירור המובן-מאליו.

ככל שאנו מִתְרגלים להוראות הקריאה התלמודית בסוגיית ערי המקלט, כך אנו מְתַרגלים פירוז: ויתור על פתרונות של כוח. במקומם מוצע מרחב דיון שוקק, כמין שוק, אך גם מבלבל, חמקמק, אגדי. זהו מרחב שמאפשר לחוות את אבדן המשמעות היציבה כאפשרות שלישית: לא ניצחון או תבוסה, לא רעים וטובים, לא אשמים או חפים אלא מצב ביניים. מצב שמזמן הרהור, לימוד ויצירה אנושית – שאינו בא אלא להציל חיים. אין זו התמודדות קלה… שכן יש בה הכרה בשותפות ממשית או פוטנציאלית בהרג, היא חידתית ונוגעת בשרירותי ובלא נודע, ויש בה משום גלות.

בהרצאה אגע ביחס המיוחד שיש בתלמוד לטקסט: בגג שמצוי במילה שגגה, באפשרות הקירבה בין עיר ויער, בסולמות לשוניים ששלביהם מחוררים בידי תולעת (ספרים). אלו נוגעים בקשרי-דם חליפיים הנוצרים בין אנשי רוח ובין תושבי עיר המקלט; קשרים שבאים להרחיב את השייכות השבטית ולהרפות מיחסי קירבות דם מהודקים יתר על המידה. אלו נוצרים בין הרוצחות והרוצחים בשוגג ובין תלמידי (תלמידות?) חכמים שמלווים בדרך, מורה שגולה עם תלמיד.ת.ו, כהן שחייו ומותו הופכים לגורליים, ואמהות הכהנים, שמלמדות את מלאכת הפרשנות והאגדה.

מתוך כל אלו תבורר תפישת הטקסט כמרחב – לא רק כפרקטיקה של הגלות היהודית לאורך הדורות – אלא גם כפרקטיקה של התיישבות, המכילה פנים גולים שמטרתם מניעת אלימות, עיבוד האלימות והצעה פוליטית בהקשרה.

מוקדש לאוקראינים שמאבדים את בתיהם והופכים פליטים ונרצחים; לכל הרוסים שמתנגדים באומץ מתוך סכנת החיים ולעמים שעוזרים סביב. היא מהווה מרצפת # 174 בפרוייקט "עיר מקלט 963 מרצפות".
אני מודה לאמנית שרון פוליאקין על שהכירה לי את ספרו של פולר, שאותו ציטטה בסדרת "הנביאים פינת שבטי ישראל".

Thomas Fuller – Pisga-Sight of Palesteine
1650- פרט מתוך הספר

אדריכלות של שגגה, מרצפת 3/10

[פורסם בגרנטה, מהדורה מקוונת, פברואר 2022, עורכת-אוצרת: מירה רשתי]

"אדריכלות של שגגה", עדי שורק. עיצוב ופרשנות טיפוגרפית: רועי רגב.

… בסתיו 2014, עם סיום מלחמת עזה, התיישבתי בכיכר להקשיב במובן הנמוך ביותר, לצלילי העשב, לרחשי המכוניות, לטון הדיבור של היושבים בגן ולזה של הסובבים אותו. למוזיקה שנשמעת ולזו שאיננה נשמעת. לצמיחת הצברים ולמחלותיהם ולגסיסתם. לשתילת הפרחים הנשנית בידי גננים, לשפתם הנלחשת, לעברית, לערבית ולהגייה המופשטת של הצעקה, ששמעתי באחת הפעמים. רציתי להיות קרובה ביותר להאזין כאבן או צמח.

זה לא קרה משלווה אלא מכאב.

בקיץ ההוא התבוננתי בבני שוכב על הספה. ציינתי לעצמי: “הוא בגודל חצי חייל”.
מאוחר יותר כתבתי זאת בתוך סוגריים שנטמנו בטקסט גדול, כמה שאסור לו להתגלות.

יש אנשים שמתעניינים בדרמה של החיילים והלוחמים. חלקים ניכרים של הספרות הקלאסית עוסקים בזה. הלוחמה היא חלק מן התרבויות כמו הלידה ומעגלי הפריון – העיר נפגעה וצריך ליישב משהו, ויוצאת משלחת של טובי הבנים, דמויי אלים ביופיים וחוכמתם, והם נקטלים ומישהו יודע לשורר זאת היטב ומעניק להם את הגבורה. גבורת הנצח. אבל אני אוהבת את אלו שאינם מתעניינים בה. כמו את היהודים הגולים שקראו לספרות הזו “מלחמות” והתכוונו בכך לדברי הבאי. והנה, למרות זאת אני מוצאת עצמי כאחת הנשים המקוננות בצדי הדרך של הקרב. כמי שמשתתפת במערכה.

עיר המקלט רוצה לדבר על הטעות. אולי לכן נמשכתי אליה כך, כאל מחוז שאיננו מפלט, אלא מחסה.

***

בספרה של סוזן סונטג "להתבונן בסבלם של אחרים", שבו היא חוקרת את ייצוגי הסבל בתרבות המערב, היא כותבת בתוך סוגריים: (“סבל שנגרם מתאונה, לחלוטין אינו מיוצג – כאילו אין בנמצא סבל שנגרם בשוגג או במקרה”). התרבות על פניה השונים מתעניינת יותר בסבל שנגרם מתוך חמת זעם ובמזיד, או מתוך אסון שהושת כפגע טבע – דבר שקשור גם בחיפוש אחר האלוהי. אך סבל שנגרם בטעות אינו זוכה לנראות. “לחלוטין” היא קובעת.

לאור זאת קשה שלא להתפעל עוד יותר מן המרחב שמקצה מחשבת עיר המקלט לשגגה….

לקריאת הרשימה המלאה בגרנטה >>


תודה לאוהד פינצ'בסקי על עזרתו בבירור המושג "מלחמות". 

"אדריכלות של שגגה, מרצפת 3/10" הוא חלק ממיצב-הכתב "עיר מקלט, 10 מרצפות" >>
וכן חלק מפרוייקט "עיר מקלט 963 מרצפות" >>

עיר מקלט, כסוּת אֵם – שְׁתִי וָערב מתפּרשׂ

[שיחה מקוונת עם אָתֶ׳ר מָאתֶ׳ר תָּאנְג – הזמנה]

מצפה בסקרנות לשיחה הזו, שתתקיים בין עורכות אָתֶ׳ר מָאתֶ׳ר תָּאנְג וביני. מוזמנות.ים בחום להצטרף אלינו. הנה ההזמנה:

שמחות להזמין לשיחה השביעית של אָתֶ׳ר מָאתֶ׳ר תָּאנְג – עיר מקלט, כּסוּת אם, שְׁתִי וָערב מתפּרשׂ – עם הסופרת והמסאית עדי שורק, שבת 15.1 בשעה 18:30 (אנגליה) 20:30 (ישראל)

נשוחח עם עדי על הפרויקט 'עיר מקלט 936 מרצפות', על שגגה וערעור, אמהות כהנים, בניה ואריגה, חיבורים וסדקים ונהלך בין מקלטים בדימוי וטקסט

תודה רבה לכל אלו שנרשמו, זום וטקסטים ישלחו בהמשך
מוזמנות ומוזמנים להירשם – קליק
נשמח מאד להתראות

ענת, מירב ותמר

אפשר להרשם כאן ולקבל את הקישור לזום >>

בהזדמנות הזו, כדאי להכיר את הפרוייקט המיוחד של אָתֶ׳ר מָאתֶ׳ר תָּאנְג – לחשוב את השפה העברית ביחס אחר לגבולות ישראל, בתנועה מיוחדת בין שייכות וזרות. ומתוך כך, לחשוב על היחס לשפה בכלל. כך כותבות מירב הורושובסקי, ענת מסינג-מרכוס ותמר פלדברג, שמתגוררות באנגליה ויוצרות מרחב הזמנה מעניין:

אָתֶ׳ר מָאתֶ׳ר תָּאנְג

פרויקט־ההזמנה לשיחה

עם השפה; פרויקט־הקריאה מעבר לשפת האם / שפת האב.

בתעתיק לעברית, אָתֶ׳ר מָאתֶ׳ר תָּאנְג היא תנועה מתמדת של תרגום. 

אחרוּת בתוך השפה היא לב ומקור פרויקט־ההזמנה.

מרחב כתיבה

סדנה לפיתוח טקסטים בהתהוות, מסה ממואר ופרוזה

חברות וחברים יקרים,
בעקבות הביקוש נפתחת השבוע קבוצה נוספת של מרחב כתיבה – סדנה לפיתוח טקסטים בהתהוות בסוגות מסה, ממואר ופרוזה, מטעם "בית, ספר". 

אשמח מאוד שתעבירו את המידע למי שנראה לכם מתאים.ה, וכמובן אשמח שתצטרפו.

ימי ד' בשעה 19:00, סדנה מקוונת בת שעה וחצי, פעם בשבועיים. מפגש ראשון: 29.12.21. מספר מקומות מוגבל.

* קבוצה קטנה. נותרו 3 מקומות. הנחה על הרשמה מוקדמת * 


* לפרטים המלאים באתר "בית, ספר" >>

המלצות של משתתפות.ים >>

טקסטים של משתתפות.ים >>

אני לרשותכן.ם לכל שאלה והתייעצות, 

שלכן.ם בחום,
עדי

נקשרות, הזמנה להשקה

אני שמחה להזמין להשקה של אסופה מיוחדת: נקשרות – אסופת סיפורים של יוצרות צרפתיות וישראליות בנושא "נשיות". הסיפור "הלידה שלי" שכתבתי מופיע באסופה לצד סופרות מרתקות כגון: מיכל בן-נפתלי, מארי דריוסק, אילנה ברנשטיין, קארין טואיל, סלין אסייג, ועוד. 

תרגמו, הגו, ליקטו והוסיפו הקדמה מעניינת ביחס להשפעת Metoo# על כתיבה עכשווית: פרופ' מישל בוקובזה קאהן, אורפה סנוף פלפול וורד שמשי.

ההשקה: יום ד' 24.11.21, 17:45-20:00 אוניברסיטת תל-אביב, בניין גילמן חדר 496. 


חפור: מרצפת 2/10, ועוד ידיעה על כתב העת גרנטה

שמחה ליידע על פרסומה של מרצפת שניה מתוך "עיר מקלט, 10 מרצפות", ב"גרנטה".

את הרשימה המלאה אפשר לקרוא כאן >>

בנוסף, יש כאן בהמשך ידיעה על "גרנטה, העשור הבא".

מתוך "חפור: מרצפת 2/10"

"לא הרחק מכיכר הבימה, בשדרות רוטשילד, מצוי פסלו של מיכה אולמן "יסוד", העשוי מאדמה ובטון (earth and cement), ובו מתווה של בית קבור שנותרו אך רישומיו הפחוסים על פני הקרקע או להפך, מתווה לבית עתידי שתוכניתו הארכיטקטונית כמו הועתקה מן הדף וקיבלה ממד פיזי, פיסולי. זהו פסל חמור סבר. איננו יודעים אם מותר לנו לשוטט בתוכו כבפסל סביבתי מזמין או לחלוף על פניו ברתיעה ובהדרת כבוד, כפי שעושים כשמבחינים בשריד של קבר: אדמה ואבן ורוחות החיים. או כפי שקורה כאשר פוגשים לפתע, בשדה או ליד מבנה עתיק, אבן לעדות ומצבה שדומה מאוד לשאר האבנים סביבה, ובכל זאת, דבר-מה בה תובע עצירה, התייחדות, היזכרות בשם שכבר נמחק. ואמנם, אנשים אינם חוצים את "יסוד", ילדים אינם בודקים את הריבועים שנוצרו בקרקע בידיהם וברגליהם הקטנות, אינם משחקים "ים-יבשה" בין קווי הבטון או מרכזים את הגולות שלהם באחת הפינות, שנוחות מאוד לכך; כלבים אינם מורשים לרחרח אף שאיש לא אסר.


יסוד. האם זהו יסוד הבית? האם עלינו להיזהר שלא להפר היתכנות עתידית? האם עלינו לכבד את שרטוטי מה שכבר נעלם? מרחב שסומן והושאל, כמין הרהור על שאלות של בית ומקלט, איננו נענה להנאות העיר, אך כן מסמן את הנעותיה, את תנועותיה הסמויות, הדמומות, העצורות, בפני הקרקע.

הקווים בכיכר הבימה, כמו קווי הפסל בשדרה, הנדסיים מאוד. רק צמחים ועפר שנחלץ מהידוקו מפרים אותם. יש דבר-מה צחיח מדי בקווים שמאפיינים את הבנייה בישראל. האם לאמנים אין אלא לשחק עם המודרנה המשונה המותקת שנוצרה כאן? עם הברוטליזם שהועתק מדיון פנים-אירופי וגלש לאדמה הזו כמין זן פולש שדווקא בה מצא לעצמו מרחב ניכר, ובעיקר, נראות קיצונית?

אני תוהה על הקשר בין הבית החפור, הנגרע, והבית העתידי. אך יותר מכך, מהי מהות הבית הנוכחי, בהווה, שלמעשה במובן משונה אין לו נוכחות?

מיכה אולמן, "יסוד", 1989 (קבוע) שדרות רוטשילד, תל-אביב, אדמה ובטון, 8X9 מ'; עומק 10ס"מ. צלם: אברהם חי

כאשר אני יושבת בכיכר הבימה, סביבי מבנים שמממשים את האפשרי והנשאף (בית למוזיקה, בית לתיאטרון, בית לאמנות) ומעידים ברצותם ושלא ברצותם גם על מה שאינו אפשרי ועל מה שאינו נשאף. חלקם רפלקסיביים במידה מסוימת לשאלת המקלט וחלקם מחפים עליה בכל מאודם. חלקם פועלים בה בעת בשתי האפשרויות הללו. באחת הנסיעות במכונית בוקע מן הרדיו קולה של קורין אלאל ששרה את מילותיו של מאיר גולדברג: "כל יבשה היא ספינה שטובעת כשחופרים מקלטים". הנה, במרכז, בפלייליסט המקובל, הדברים נאמרים. אך האם אנו באמת נותנים על כך את הדעת?" להמשך הרשימה >>

ידיעה נוספת:  גרנטה העשור הבא >> פרוייקט גיוס המונים של כתב העת "גרנטה" לקראת השנה הבאה ולשם הדפסתם של ארבעה גיליונות חדשים. 

כתב העת גרנטה, בעריכתה של מירה רשתי, מעניק במה יציבה, מחדשת ומכבדת ליצירות מסה, שירה ופרוזה של מיטב הכותבות והכותבים היום בעברית ומתייחד במקום שהוא מעניק גם לאמנות פלסטית, לצד ובתוך המרחב הספרותי. השילוב המיוחד בין המהדורה המודפסת למהדורה המקוונת היפהפיה הופך את גרנטה למרחב משמעותי ומעניין ביותר, וכך גם הקשר שנוצר בין יצירות שמתפרסמות בעברית, לבין מאגר גרנטה העולמי באנגלית ובשפות אחרות. ממליצה מאוד להכנס לדף הפרוייקט ולתמוך. אפשר לעשות מנוי ל-2 גיליונות, לבחור מגיליונות קודמים ועוד אפשרויות תמיכה מגוונות. 

משפה לשפה: מהו תרגום? מהי קריאה השוואתית?

[הזמנה לכנס החוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב, 15-16 בנובמבר]

כנס עשיר ומעניין על מעברים בין לשונות ומשלבים, ועל שיחות שנפתחות במעשה תרגום וקריאה.

שותפיי למושב הם גלילי שחר, איתן בולוקון ומנאר מח'ול, ואנו נדבר על קריאה השוואתית ביחס למקום. בדבריי אפגיש בין שני סופרים, ז'ורז' פרק וסלמאן נאטור: "פ' ו-ב' הן אותיות מתחלפות – שיחה מדומיינת על קריאה השוואתית בין סלמאן נאטור וז'ורז' פרק".

אדבר על היחס של פרק לשמו היהודי "פרץ" וקירבותיו לערבית, ועל הליכה מרגשת של נאטור לביתסן, בית-שאן כדי "למצוא את האדם" בין ערבית ועברית. אצל שני הסופרים השפה הופכת ל"לשון פליטוּת" וזו מוליכה אל קירבות בלתי מובנות מאליהן, מתוך קשב לשיבוש וכחלק מתנועה משחקית.
המושב שבו אשתתף יתקיים ביום שלישי 16.11, 10:00-11:00, חדר 496, בניין גילמן.

הכנס יתקיים בקמפוס של אוניברסיטת תל-אביב ובערבים ב"סיפור פשוט" בנווה צדק. פתוח לקהל הרחב ומומלץ בחום.