ל.ח.ם: שפה, גוף ומלחמה באירופה [קריאה בעגנון]

ביום שישי ה-24/2/17 ארצה על פיסקה מיוחדת במינה מאת ש"י עגנון (מן הנובלה "עד הנה") שבה מהפכים בשורשי הלשון העברית.
ההרצאה תתקיים במוזיאון תל-אביב במסגרת הסמינר ה-11 לפילוסופיה קונטיננטלית.
יום ו' | 24.2.17 | 10:30 | מוזיאון תל-אביב, הבניין החדש

הנה תקציר הדברים, ואשמח להתראות

המפגש יוקדש לשאלת עירוב הגוף והכתב ביצירת ש"י עגנון, מתוך עיון בנובלה "עד הנה", המתרחשת בגרמניה בעת מלחמת-העולם הראשונה.

Otto Dix - Pragerstrasse 1920

Otto Dix – Pragerstrasse 1920

שם, על-סף שינה, בסף-שפה, שוכב המספר (סופר או חוקר יהודי) על מיטתו, ברעב וללא שינה. מתוך הרהורים קשים הוא הופך בשורשי השפה העברית ובמיוחד בשורש ל.ח.ם. הבל-פיו של גוף-רעב-סרבן לש את המילים, ובודק לכמה הסתעפויות יסתעפו. מתוך-כך מופיעים צבירי-משמעות גדושים ומרוששים, המתפרקים לקולות היצורים, לאותיות הנפרדות ומצטרפות.

משחקי המילים הסיפיים, הנכתבים באין-חומר – יקראו בידנו כרפלקסיה עמוקה על מערכיה של הספרות והשפה. אופני התקיימותם מאירים את הברית המיוחדת והמפתיעה שבין זרמי אוונגרד מודרניסטיים לבין מסורת המדרש היהודית. מתוך-כך מתחדדת הפיגורה המיתית/לשונית של היהודי באירופה – כ"סוכן שפה" הכרוי ליחס שבין תיקון ושיבוש, וכמי שנושא עימו מסורת של ערעור פורה על מצבי קיבוע טוטאליטריים ("אידאליים") של משמעות ומובן. פיגורה המשוקעת באורח חרב ונפזר (כזרע נידף) באפרטוס הספרותי של המערב.

היצירה "עד הנה", עוסקת ביחסי גרמנים ויהודים במחצית הראשונה של המאה ה-20 ובשאלת עזבונות הספרות היהודית. היא מהווה קינה על שעת השפל הקיצונית של שיח-המדינה המערבי ועל אלימותו. אך דווקא בה עולה הצעה פו-אתית מיוחדת. והיא נעשית מתוך קשב פוליריתמי – הן לשוועת גוף הבן המרוטש, שנשלח כבשר למלחמה ושב הלום-קרב והן לדמעות מתפללים יהודים שנרשמו בקורפוס הספרים הגזולים.

את הקריאה ילוו מקורות מן הכתבים היהודיים העתיקים ("תלמוד בבלי", "ספר יצירה") לצד מקורות מודרניסטיים (הדאדא והתגלגלותו ליצירת ז'ורז' פרק). ציר נוסף שילווה את הדברים הוא שאלת הגוף והכתב כפי שזו עולה בהגותו של הפילוסוף הצרפתי ז'אן-לוק ננסי, בספרו Corpus.

ההרצאה מתקיימת במסגרת מפגשי הסמינר ה-11 לפילוסופיה קונטיננטלית שנושאו: לחשוב את אירופה (מ) כאן ועכשיו
יום ו' | 24.2.17 | 10:30 | מוזיאון תל-אביב, הבניין החדש

סטודנטים המעוניינים להגיע לדיון יכולים להיכנס למוזיאון ללא תשלום לאחר הרשמה מראש     באמצעות הודעת סמס: 0506866653

זיכרון בשפה של מרינה צווטאייבה

"כאשר במקום הבן המיוחל, הצפוי, הנגזר מראש כמעט – אלכסנדר – נולדתי בסך הכל אני, אמא, מבליעה אנחת גאווה פגועה, אמרה: 'לפחות תהיי מוזיקאית'.
[…]
הדוֹ – לבן בעליל, ריק, לפני היות הכל [ברוסית "דו" פירושו "לפני"], הרֶה – תכול, המי – צהוב (אולי בגלל – midi? [צהריים בצרפתית]) הפָה – חוּם (אולי בגלל שמלת היציאה של אמא מ faille- [טפט – אריג דק של משי] והרֶה – תכול – בגלל "רֶקָה"? [נהר ברוסית]) וכן הלאה, וכל ה'הלאה' האלה ישנם, רק שאיני רוצה להכביד על הקורא שיש לו צבעים משלו וסיבות משלו להם". ["המסע אל הים – פרוזה אוטוביוגרפית" מאת מרינה צווטאייבה].

מרינה צווטאייבה זוכרת, היא זוכרת עם הכלי שבו היא כל כך טובה, השפה, היא נותנת לנו לחוש בכך. היא יוצרת כמה תנועות – הזיכרון עצמו של התחושה הילדית של הצליל שבאה לידי ביטוי בחיבור בין הצליל לצבע, המעקב הבוגר אחר "מקורות" הצבע שנבחר עבור כל צליל, וכמובן התנועה המצלולית – המוזיקה של המילים עצמן שמייצרת מודעות מוגברת לשפה. 225px-Tsvetaeva
צווטאייבה יוצרת למעשה מוזיקה בשפה – רה, רקה / מי – מידי / פה – פאייל – ומחזירה אותנו למה שהיא עושה, אל מה שהיא גדלה להיות – לא בן, לא מוזיקאית כי אם משוררת – מוזיקאית של מילים. להמשיך לקרוא

השקה לספרו של הסופר האיראני פיאם פיילי | אני אצמח ואניב פירות, תאנים

הוצאת רסלינג (סדרת ושתי) והמגדלור נרגשים לארח ערב השקה חגיגי לרגל יציאתו לאור בעברית של ספרו של פיאם פיילי, הסופר והמשורר האיראני הגולה, המתגורר היום בתורכיה.

יום ה', 29.10.15, 20:00, "המגדלור", חנות ספרים ברחוב לבונטין 1, תל אביב

נדבר על כתיבה מתנגדת למלחמה; מיניות ושפה חריגה; סוריאליזם עכשווי; ספרות פרסית בעברית ומיתוסים יהודיים מומצאים.הורד

בהשתתפות:
אורלי נוי, מתרגמת הספר מפרסית, פעילה מזרחית ועיתונאית
ד"ר שאול סתר, חוקר ספרות, אוניברסיטת תל אביב
עדי שורק, סופרת ועורכת סדרת ושתי בהוצאת רסלינג
עידן צבעוני, עורך הוצאת רסלינג

שתיה, כיבוד וחברה טובה לפני ואחרי האירוע.
הכניסה חופשית. נשמח לראותכן/ם.

קישור לדף האירוע באתר המגדלור >>

אני בן עשרים ואחת. אני הומו. אני אוהב את השמש של אחר הצהריים [קטעים מתוך הספר ב"תרבות וספרות; הארץ] >>

על מה שאבד ומה שעוד ישוב – שיחה על ש"י עגנון

ה-ז-מ-נ-ה

יום ד', 21/10, 19:00
"סיפור פשוט" – שבזי 36 נווה צדק, הכניסה חופשית
בהשתתפות: 
עידן צבעוני, עורך הוצאת רסלינג
פרופ' גלילי שחר, חוקר ספרות, אוניברסיטת תל אביב
הסופר שמעון אדף
הסופרת עדי שורק
עגנון נפטר בשנת 1970, אבל נדמה שעודו טבוע ומשוקע בתרבות הישראלית. בערב שנקיים על עגנון נשאל באיזו מידה עגנון עדיין רלבנטי לישראל בת-זמננו?
agnonנתהה ונגשש על הדבר היהודי-ישראלי, החמקמק, שמסרב להתמקם; מה אבד, מה לא עוד ישוב, ומה אולי יושב בקץ הימים? כמו כן, נשאל על מקומו של עגנון ביחס לתפר שבין מסורת למודרניזם. ננסה לבדוק את אופני ההתכתבות עם עגנון היום – בכתיבת ספרות ובמחקר. וכמובן – נדרוש ונדרוש בגרעין השפה של עגנון – איזו שפה הוא הוריש (מה המשמעות של ירושה כזאת, אם בכלל?), לנו, דוברי הישראלית הקשה, מהלכי הבטון המנוקב.

הערב מתקיים לכבוד התערוכה "אהובתיו של הירשל הורביץ", המוצגת ב'סיפור פשוט' עד סוף חודש אוקטובר.

גשר מעריב

[הרהור]

רגע משונה. שש בבוקר ועומדים לפוצץ את גשר מעריב. ובטלויזיה מקרינים את זה. משום מה. אנשים מתרגשים מכך עד שגם אני נדבקתי בהתרגשות. בטלויזיה הסביבה נראית כמין חורבן. אני תוהה מה מלהיב כל כך את האנשים. אולי עצם העובדה שיהיה בסביבתם פיצוץ, אך הוא לא יהיה פיגוע, או פצצה המופנית נגדם וגם לא מתוקף פצצה שהם שולחים כלפי אחרים. אפילו לא בשל תאונת דרכים כלשהי. פיצוץ מבוקר בלב העיר, כמשחק.
החרבה של מבנה, הורדשל גשר, גשר ששמו כשמו של עיתון שנדמה שפוצץ כבר לפני כמה שנים, כחלק מקריסת העיתונות בישראל, יש אומרים כי בשל בעיות הקשורות בקשר שבין הדפוס והאלקטרוניקה ונהגי הקריאה הכרוכים בשניים. ויש אומרים כי בשל התגברות או התהדקות המיליטריזם ושלטון ההון המושחת. ויש אומרים כי בשל שניהם. 

איש אחד מתחבא באחד הבניינים הסמוכים. לכן הפיצוץ נדחה. מסוק אחד או יותר מסתובב באוויר. שדרנים משדרים. אנשים דחוסים מאחורי גדרות וצופים ואחרים ישובים כמוני על הספה וצופים. השמים תכולים בטלויזיה עכשיו. מבעד לחלון אני מתקשה לראות אותם.

הזעקה של אוסף 49 | תומס פינצ'ון

[קטע מתוך רומן מאת הסופר האמריקני תומס פינצ'ון ; תרגמה מאנגלית – עידית שורר]

כמה מילים כהקדמה: חזרתי מכל מני סיבות לרומן המופלא הזה, שראה אור בתרגום לעברית בסדרת "ושתי" לפני 9 שנים. כל כך חבל לי שעדיין לא תרגמו יצירות נוספות של פינצ'ון לעברית. פינצ'ון הוא סופר עכשווי שמזכיר שספרות לעולם לא תוכל לגווע, לא משנה אילו אמצעים ומדיות טכנולוגיים מומצאים וניחתים עלינו; לא משנה עד כמה אנחנו מתאהבים בהם ורואים את הספרות נעלמת מן הדף אל המרחב המתנועע של הקולנוע והטלויזיה. כאילו חזה את הדיגיטציה של הקריאה – היכולת האנרכיסטית של תומס פינצ'ון לקחת (בשנת 1965, אז נכתב הרומן) את עולם המדיה החדשני אל המילה – מסחרר.
כמה מילים על הרומן: הוא נסוב, לפחות לכאורה, סביב סמל של קרן-דואר – סמלה המסתורי של רשת דואר מחתרתית עתיקת יומין שספק מתקיימת – ספק רודפת את הגיבורה, אדיפה מאס. הוא נסוב, לפחות לכאורה, על מסע בתת המודע של אמריקה.

"כך זה נמשך. אדיפה שיחקה את המציצה והמאזינה. בין המפגשים האחרים שלה היו רתך מעוות פנים שהוקיר את כיעורו;book_250_big ילדה ששוטטה בלילה והתגעגעה למוות טרום-לידה כפי שמנודים מסוימים כמהים לריקנות המרגיעה, היקרה, של הקהילה; אשה שחורה עם צלקת שֵׁישית סבוכה לאורך לחיה השמנמונת שלא חדלה לפרט טקסי הפלה, כל אחד מסיבה שונה, בתשומת-לב ובהתכוונות שאחרים היו עשויים לפרט טקסי לידה המוקדשים לא להמשכיות אלא דווקא לאיזה מין שלטון ביניים; שומר לילה מזדקן הנוגס בפיסת סבון "אייבורי", שאימן את קיבתו הווירטואוזית לקלוט גם קרמים, מטהרי אוויר, אריגים, טבק ושעווה בניסיון נואש להטמיע את הכול, את כל הסיכוי, היצרנות, הבגידה, הכיבים, לפני שיהיה מאוחר מדיי; ואפילו מציצן נוסף שהסתובב ליד אחד החלונות שעדיין מוארים בעיר וחיפש תמונה מסוימת שאלוהים יודע מה היא. ותמיד איכשהו הופיעה קרן-הדואר, קישטה כל ניכור, כל זן של שפל, כְּחפת, כתמונה על מדבקה, כשרבוט חסר תכלית. היא פיתחה ציפייה עצומה לראותה, לכן אפשר שלא ראתה אותה בתדירות גבוהה כפי שזכרה לאחר מכן שראתה אותה. פעמיים-שלוש כבר היו די והותר. או יותר מדיי. להמשיך לקרוא

ארכיטקט בכיכר

[קטע מתוך סיפור]

…הוא תכנן ליסוב ברחבה הלבנה ולגרום לרצפה להתרומם כפי שרצה מלכתחילה, כך שכל מרצפת תבלוט מעט מזו שלידה ויווצר פסיפס חושני של הליכה. אחר כך יתיז מים מבריכת הנוי המרובעת שמְגַבֵּלת בין היכל התרבות לגן – והמרצפות ישטפו בגוון אחר, שיצהיב אותן מעט.

מפה שגליה ציירה

מפה

או אז ישיט את המגבעת על המים ויכנס אליה. בלי שיבין כיצד, יצליח להקטין את עצמו עוד, וישוט. הוא יחשוב על נפשו של הארכיטקט, שיש בה משהו הרבה יותר אנרכיסטי מכפי שמתגלה בסופו של דבר. זו שרוצה להשתמש בכוחה לברוא מבנים לכולם, מיטיבים ומאירי פנים, פתוחי זרוע, משובשים, מלאי הפתעות. והלב שיזכר בזה יזכר גם בהפך הגמור, ויכביד מדי על המגבעת עד שתתחיל לשקוע והוא יבין שעליו להקל על משאו ויחל להשליך חתיכות מלבו. החתיכה שאחראית על "לכולם", תושלך ראשונה. אחריה זו שקשורה ל"משובשת". את אלה הוא הכי אוהב ולכן יהיה עליו להיפטר מהן מהר ככל האפשר כדי לצוף. הנה, הוא משליך אותן ונעליו נוקשות זו בזו, נוסף להן גלגל משונן קטן עשוי זהב.

בבריכה הוא יחפש את בת הטוחן או את בת המלך. מישהו ישיר לו שהיא שם והיא זקוקה לעצתו, כפי הנראה הטילו עליה לטוות זהב, יאמרו. אחרים יספרו שבנה אבד, שאבדה היא עצמה, ששפתה נשכחה.

הסיפור השלם פורסם השבוע בכתב העת "מעבורת">>

לסיפור מצורפת גם המלצתו היפהפיה של אוריאל קון, מו"ל זיקית

* "מעבורת" הוא כתב-עת אינטרנטי בעריכת מאיה פלדמן. הוא מעלה סיפור אחד (מספרות עולם ומישראל) פעם בשבוע. כל סיפור מתורגם לאנגלית, מוגש לצד המלצה ומלווה בתמונת-וידאו. בעיני זהו פרוייקט ספרותי ודיגיטלי מרתק שמתייחס-בודק-מבטא, את מרחב הקריאה באינטרנט.
לצד הסיפור שלי אפשר למצוא בו סיפורים של רבים וטובים: בלה שייר, רוברטו בולוניו, דרור משעני, שמעון אדף, אנאיס נין, עבד אל רחמן מוניף, אגתה כריסטי, יפתח אלוני, דרור בורשטיין ועוד

** המפה צויירה בידי גליה

"המרדים" או: לקראת שעמום טוטאלי בשדה הספרות העברי

קורא נאמן של הבלוג שלי, שמכנה את עצמו הארי בלפונטה כתב תגובה מעניינת בעיני לרשימת 20 הספרים שחייבים לקרוא (בעברית ובכלל). אני מארחת אותו כאן בפוסט:
ובכן, ב"גלריה" של "הארץ" נבחרו שתי רשימות של עשרה ספרי חובה. אחת של ספרות עברית ואחרת של ספרות עולם. עשרים ספרים שכל הדיוט חייב להכיר/לקרוא. איזו מונוכרומטיות, איזו בורגנות, איזו אותו-דבריות… כבר הבחירה של ספרים מספרות העולם דיברה גלויות בדבר אהבת ה"עושה נעים" והמשעמם. רומנים על גבי רומנים (חמישה מתוך עשרה! שניים מהם של טולסטוי…) של המאה ה-19. אללי. האם נותרנו בריאליזם של המאה ה-19 עד עכשיו? אני חייב לפרוט את זה כדי להאמין: אנה קרנינה, מלחמה ושלום, הר הקסמים, ג'יין אייר והתפסן בשדה השיפון (שהוא לא שייך למאה ה-19 אבל דידקטי בערך באותו האופן; גם "הר הקסמים" לא ממש שייך ובכל זאת… משתייך). מה עם כמה יצירות קדומות יותר וכמה עכשוויות, מה עם כאלו שאינן רומן, מה עם כמה כאלו שניסו לזעזע את אמות הסיפים או לפחות לאפשר לקוראים לנוע בנהר השפה באורח מרגש כלשהו, מאתגר כלשהו… איפה קפקא ווירג'יניה וולף ומרגריט דיראס? איפה ז'ורז' פרק ופוקנר וגרטרוד שטיין ותומס פינצ'ון ומרגרט אטווד וקלריס ליספקטור וסארוט ואחרות ואחרים… על מה בוזבזו חמישה ספרים (שניים מהם של טולסטוי!?). ומה עם כאלו שהם לא מערביים, מרוב שאפאחד לא כותב עליהם אני לא זוכר אותם בכלל. אלף לילה ולילה, אמיטב גוש, אמיטב גוש, אני נזכר במעורפל, איפה כל השאר?

הארי בלפונטה בצעדה למען זכויות האזרח בווישנגטון ב-1963, ביום הנאום המפורסם

הארי בלפונטה בצעדה למען זכויות האזרח בווישנגטון ב-1963, ביום הנאום המפורסם "יש לי חלום" של מרטין לות'ר קינג

לאחר שבוע הוכרזו הבחירות מתוך הספרות העברית. פיהוק גדול. מלבד אחד או שניים אף לא אחד שיש לו נגיעה מוזיקלית בשפה, שיש לו חופש תנועה. שעמום. תוגת האשכנזיות. זה הכל. ואין זה העניין העיקרי שאין שם כמעט נשיות וערביות ומזרחיות וחסידיות. מה שמשנה באמת זה שאין שם (די) עברית היברידית שמחפשת מוצא ספרותי ומחפשת ומחפשת ואינה שוקטת. או בקיצור: מה עם אנטון שמאס ורונית מטלון ויוסל בירשטיין ויהודית הנדל ואורלי קסטל בלום ולאה גולדברג ומנדלה מו"ס ועוד. ועוד. גם כאן איפה כל אלו שאפאחד לא כותב עליהם או שלא כותבים עליהם מספיק אפאחד אפאחד?
לא נורא, בעתיד לבוא, שם נמצא עוד מרובים.
בינתיים, כמאמר בלפונטה – סניורה רקדי קליפסו, רקדי רקדי, מישהו, שיעזור לי, אני מאמין, אני מאמין בג'ונגל דלייט >>

הזמנה: קריאת שירה ודברים לכבוד "יבוא גדי זהב" | אסופת שירי ערש

ביום שישי הקרוב – שמחה כפולה –  גם התכנסות לכבוד תערוכתו של צבי לחמן וגם קריאת שירה מתוך אסופת שירי ערש יפהפיה שערכה לילך לחמן.
בתערוכה: רישומים ותחריטים של צבי לחמן שמצורפים לספר.
בספר "יבוא גדי זהב" – שירי ערש שנכתבו במקור בעברית, יידיש, מרוקאית, אמהרית, עיראקית, ערבית-פלסטינית, בדווית. עירוב של פיזמונים ידועים עם שירי משוררים שלא בהכרח נחשבים כשירי ערש.
בעיני, האסופה הזו היא שיר ערש יפהפה לעברית. מוזמנות ומוזמנים להגיע להקראה ביום ו' וכמובן, לחפש את הספר בחנויות הכי מובחרות.

בין השירים יאמרו כמה דברים, בידי עודד וולקשטיין ובידיי.

יום ו 12/6/15, 12:00-14:00 "מקום לאמנות", רחוב שביל המרץ 6, קריית המלאכה, תל אביב

צבי לחמן

השחקן בסרט רואה עצמו כבגלות

[בעקבות דבריו של  לואיג'י פירנדלו]

בבית אביחי הזמינו אותי להשתתף בפרוייקט שעוסק באלמנטים ספרותיים שוליים (יומנים, הערות שוליים וכו'). אני כתבתי על ציטוט קטן שחבוי בתוך מסה גדולה.

"השחקן בסרט רואה עצמו כבגלות. הוא גולה לא רק מן הבמה, אלא מאישיותו-הוא. הוא חש, באי-נוחות עמומה, את הריקנות הנבצרת-מהבנה הנוצרת באשר גופו נהפך לתופעה בת-חלוף, שהוא הולך ומתנדף, שנגזלים ממנו ממשותו, חיוניותו, קולו והרעשים שהוא משמיע בדממה… המכשור הקט ישחק בצלו לפני הקהל ואילו הוא עצמו צריך להסתפק בהצגה לפני המכשור". pirandelo

תוך כדי הכנותיי להרצאה עבור סטודנטים לאמנות, שמתי לב לקטע קצרצר המצוטט בתוך המסה הידועה "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" מאת ולטר בנימין. שם, באותו הציטוט, מדבר המחזאי והסופר האיטלקי לואיג'י פירנדלו על שחקן הקולנוע. לרוב לא ניתנת לציטוט של פירנדלו תשומת לב מיוחדת בין שאר העניינים הנידונים במסה, אבל בשבילי, מאותו רגע ואילך, הוא נהפך לתגלית. פקעת זעירה שכדאי
לחלץ ולהביט בה בפני עצמה כבפרגמנט, כבשארית דחוסה.

לקריאת דברי המלאים במגזין בית אביחי >>