נקשרות, הזמנה להשקה

אני שמחה להזמין להשקה של אסופה מיוחדת: נקשרות – אסופת סיפורים של יוצרות צרפתיות וישראליות בנושא "נשיות". הסיפור "הלידה שלי" שכתבתי מופיע באסופה לצד סופרות מרתקות כגון: מיכל בן-נפתלי, מארי דריוסק, אילנה ברנשטיין, קארין טואיל, סלין אסייג, ועוד. 

תרגמו, הגו, ליקטו והוסיפו הקדמה מעניינת ביחס להשפעת Metoo# על כתיבה עכשווית: פרופ' מישל בוקובזה קאהן, אורפה סנוף פלפול וורד שמשי.

ההשקה: יום ד' 24.11.21, 17:45-20:00 אוניברסיטת תל-אביב, בניין גילמן חדר 496. 


חפור: מרצפת 2/10, ועוד ידיעה על כתב העת גרנטה

שמחה ליידע על פרסומה של מרצפת שניה מתוך "עיר מקלט, 10 מרצפות", ב"גרנטה".

את הרשימה המלאה אפשר לקרוא כאן >>

בנוסף, יש כאן בהמשך ידיעה על "גרנטה, העשור הבא".

מתוך "חפור: מרצפת 2/10"

"לא הרחק מכיכר הבימה, בשדרות רוטשילד, מצוי פסלו של מיכה אולמן "יסוד", העשוי מאדמה ובטון (earth and cement), ובו מתווה של בית קבור שנותרו אך רישומיו הפחוסים על פני הקרקע או להפך, מתווה לבית עתידי שתוכניתו הארכיטקטונית כמו הועתקה מן הדף וקיבלה ממד פיזי, פיסולי. זהו פסל חמור סבר. איננו יודעים אם מותר לנו לשוטט בתוכו כבפסל סביבתי מזמין או לחלוף על פניו ברתיעה ובהדרת כבוד, כפי שעושים כשמבחינים בשריד של קבר: אדמה ואבן ורוחות החיים. או כפי שקורה כאשר פוגשים לפתע, בשדה או ליד מבנה עתיק, אבן לעדות ומצבה שדומה מאוד לשאר האבנים סביבה, ובכל זאת, דבר-מה בה תובע עצירה, התייחדות, היזכרות בשם שכבר נמחק. ואמנם, אנשים אינם חוצים את "יסוד", ילדים אינם בודקים את הריבועים שנוצרו בקרקע בידיהם וברגליהם הקטנות, אינם משחקים "ים-יבשה" בין קווי הבטון או מרכזים את הגולות שלהם באחת הפינות, שנוחות מאוד לכך; כלבים אינם מורשים לרחרח אף שאיש לא אסר.


יסוד. האם זהו יסוד הבית? האם עלינו להיזהר שלא להפר היתכנות עתידית? האם עלינו לכבד את שרטוטי מה שכבר נעלם? מרחב שסומן והושאל, כמין הרהור על שאלות של בית ומקלט, איננו נענה להנאות העיר, אך כן מסמן את הנעותיה, את תנועותיה הסמויות, הדמומות, העצורות, בפני הקרקע.

הקווים בכיכר הבימה, כמו קווי הפסל בשדרה, הנדסיים מאוד. רק צמחים ועפר שנחלץ מהידוקו מפרים אותם. יש דבר-מה צחיח מדי בקווים שמאפיינים את הבנייה בישראל. האם לאמנים אין אלא לשחק עם המודרנה המשונה המותקת שנוצרה כאן? עם הברוטליזם שהועתק מדיון פנים-אירופי וגלש לאדמה הזו כמין זן פולש שדווקא בה מצא לעצמו מרחב ניכר, ובעיקר, נראות קיצונית?

אני תוהה על הקשר בין הבית החפור, הנגרע, והבית העתידי. אך יותר מכך, מהי מהות הבית הנוכחי, בהווה, שלמעשה במובן משונה אין לו נוכחות?

מיכה אולמן, "יסוד", 1989 (קבוע) שדרות רוטשילד, תל-אביב, אדמה ובטון, 8X9 מ'; עומק 10ס"מ. צלם: אברהם חי

כאשר אני יושבת בכיכר הבימה, סביבי מבנים שמממשים את האפשרי והנשאף (בית למוזיקה, בית לתיאטרון, בית לאמנות) ומעידים ברצותם ושלא ברצותם גם על מה שאינו אפשרי ועל מה שאינו נשאף. חלקם רפלקסיביים במידה מסוימת לשאלת המקלט וחלקם מחפים עליה בכל מאודם. חלקם פועלים בה בעת בשתי האפשרויות הללו. באחת הנסיעות במכונית בוקע מן הרדיו קולה של קורין אלאל ששרה את מילותיו של מאיר גולדברג: "כל יבשה היא ספינה שטובעת כשחופרים מקלטים". הנה, במרכז, בפלייליסט המקובל, הדברים נאמרים. אך האם אנו באמת נותנים על כך את הדעת?" להמשך הרשימה >>

ידיעה נוספת:  גרנטה העשור הבא >> פרוייקט גיוס המונים של כתב העת "גרנטה" לקראת השנה הבאה ולשם הדפסתם של ארבעה גיליונות חדשים. 

כתב העת גרנטה, בעריכתה של מירה רשתי, מעניק במה יציבה, מחדשת ומכבדת ליצירות מסה, שירה ופרוזה של מיטב הכותבות והכותבים היום בעברית ומתייחד במקום שהוא מעניק גם לאמנות פלסטית, לצד ובתוך המרחב הספרותי. השילוב המיוחד בין המהדורה המודפסת למהדורה המקוונת היפהפיה הופך את גרנטה למרחב משמעותי ומעניין ביותר, וכך גם הקשר שנוצר בין יצירות שמתפרסמות בעברית, לבין מאגר גרנטה העולמי באנגלית ובשפות אחרות. ממליצה מאוד להכנס לדף הפרוייקט ולתמוך. אפשר לעשות מנוי ל-2 גיליונות, לבחור מגיליונות קודמים ועוד אפשרויות תמיכה מגוונות. 

משפה לשפה: מהו תרגום? מהי קריאה השוואתית?

[הזמנה לכנס החוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב, 15-16 בנובמבר]

כנס עשיר ומעניין על מעברים בין לשונות ומשלבים, ועל שיחות שנפתחות במעשה תרגום וקריאה.

שותפיי למושב הם גלילי שחר, איתן בולוקון ומנאר מח'ול, ואנו נדבר על קריאה השוואתית ביחס למקום. בדבריי אפגיש בין שני סופרים, ז'ורז' פרק וסלמאן נאטור: "פ' ו-ב' הן אותיות מתחלפות – שיחה מדומיינת על קריאה השוואתית בין סלמאן נאטור וז'ורז' פרק".

אדבר על היחס של פרק לשמו היהודי "פרץ" וקירבותיו לערבית, ועל הליכה מרגשת של נאטור לביתסן, בית-שאן כדי "למצוא את האדם" בין ערבית ועברית. אצל שני הסופרים השפה הופכת ל"לשון פליטוּת" וזו מוליכה אל קירבות בלתי מובנות מאליהן, מתוך קשב לשיבוש וכחלק מתנועה משחקית.
המושב שבו אשתתף יתקיים ביום שלישי 16.11, 10:00-11:00, חדר 496, בניין גילמן.

הכנס יתקיים בקמפוס של אוניברסיטת תל-אביב ובערבים ב"סיפור פשוט" בנווה צדק. פתוח לקהל הרחב ומומלץ בחום.


לָנֶצַח

[פורסם בהליקון – גיליון אהבה, עורך: דרור בורשטיין, 2018. מתוך: "אל זה", ספר בכתובים]

הם היו שתיים על גבעת הדשא בפארק השכונתי הקטן, האחת בשער ארוך מתולתל קלות, גלי הייתם אומרים, ישובה על ברכיה. השנייה בתנוחה אגבית, רגליה פרושות לפנים, ידיה נשענות לאחור, כבחור מלכותי, בתסרוקת חלקה קצרה ובלחיים שפורחת בהן אדמומיות מלהט הנעורים והתשוקה ותחתן שמיכת פיקניק דקה. הן שתו משקה כלשהו, אלכוהולי, בשתי כוסות פלסטיק, הוא-היא ישב עם חולצת כפתורים פתוחה מעל חולצת טריקו קצרה ומכנסי ג'ינס, היה ערב, ערב היה נמהלו השמים בדשא ובגוונים המשתנים.

טיילתי עם הגורים שלי לראשונה, דבשיים ושחרחרים, חוששים, סקרנים, זיכרונות המואזין הקרוב לצער-בעלי-החיים בירושלים עוד בתוך אפרכסותיהם, כך גם נביחות הכלבים המייחלים למגע אדם או לטיול בין הגדרות. הגדרות המפרידות בין החיים.

פסל ראש (ונוס), שרון פוליאקין, שמן על קנוואס, 2021.

הנערה בשיער הארוך החום (כמה ארוך היה שערה, כמה חיות נעורים הייתה בו), כמהה אליהם ופתחה בפניהם את זרועותיה, והם הגיעו אל שתיהן, קופצים בין האחת לשנייה, בין האחת לשנייה.

"תשאירי אותם כאן לנצח" אמרה לי הנסיך, ובין השמים, השדיים, השקיעה, הדשא, כוסות המשקה, הגבעה, היא הביטה מעלה.

להמשיך לקרוא

Ocean 1212-W | מאת: סילביה פלאת'

[מסה מתוך "ג'וני פניקה ותנ"ך החלומות", סדרת ושתי, הוצאת רסלינג. תרגום מאנגלית: עידית שורר]

מילים מקדימות
לא פשוט לקרוא בכתבי הפרוזה של סילביה פלאת' שאוגדו בספר "ג'וני פניקה ותנ"ך החלומות" ובהם קטעי יומן, מסות, וסיפורים. רבים מהם מנבאים ומשקפים את התמוטטות הנפש, את תחושת האמהות החונקת, את הזוגיות הקשה שבה התהוותה כאישה צעירה ובה גזרה-נגזר דינה למות. אך המסה Ocean 1212-W, כולה יפי הנשימה של תחילת חיים וקיומם. פלאת' מתארת את שנות הילדות הראשונות לפני מות אביה האהוב, על חוף האוקיינוס המעתיר ובסמוך לבית סבתה. כל כולה תנודת גוף וטבע, תנועת חי ומי ים, מקצב החיים והגלים, שמצויים בהלימה מיוחדת עם מילות השירה שמלמדת אימה, המתגלה כ"צורה חדשה של אושר". יש בה גם התמודדות עם אחרוּת, אח שבוקע פתע אל חייה של ילדה בכורה "נבחרת". אני מחזיקה במסה הזו בליבי כמין כתב של זכות ועצב.
התרגום של עידית שורר נפלא ומאפשר לחופשיות של המשוררת להתקיים גם במעבר לעברית. לצערי הספר אזל במלאי, אך אני מקווה שהוא יודפס מחדש כבר השנה.

"נוף ילדותי לא היה ארץ אלא קצה הארץ – הגבעות הגולשות, הקרות והמלוחות של האוקיינוס. לפעמים נדמה לי שמראה הים שאני רואה הוא הדבר הכי ברור שיש לי. אני, הגולה, מרימה אותו כמו את 'אבני המזל' הארגמניות המוקפות טבעת לבנה שנהגתי לאסוף, וכמו את צדפות המוּלים הכחולות שחלקן הפנימי הוא ציפורן של מלאך בכל צבעי הקשת; ובשטף אחד של זיכרון הצבעים מעמיקים ומזדהרים, העולם המוקדם לוקח נשימה.

נשימה, זה הדבר הראשון. משהו נושם. הנשימה שלי? נשימתה של אמי? לא, משהו אחר, משהו נרחב יותר, רחוק יותר, שקול יותר, לאה יותר. לפיכך מאחורי עפעפיים עצומים אני צפה זמן-מה; אני רב חובל קטן שבוחן איזה מזג אוויר היום – אילים נוגחים בדֵק, רסס פגזים על הגרניום האמיץ של אמי או הפכפוך המרגיע של בריכה-מראָה מלאה. הבריכה הופכת את גרגרי הקוורץ שבשוליה בעצלות ובעדינות, גברת מהרהרת בעדיים. ייתכן שרחש גשם נשמע על השמשה, ייתכן שרוח נאנחת ומנסה את חרכי הבית כאילו היו מפתחות. אלה לא הוליכו אותי שולל. הדופק האמהי של הים שם לצחוק זיופים כאלה. כמו אשה עמוקה הוא הסתיר הרבה; היו לו פנים רבות, הינומות עדינות איומות רבות. הוא דיבר על נסים ומרחקים; אם חיזר, גם הרג. כשלמדתי לזחול הניחה אותי אמי על החוף כדי לראות מה דעתי עליו. זחלתי היישר אל הגל הקרב וכמעט עברתי בתוך חומת הירוק כשתפסה בעקבי.

תכופות אני שואלת את עצמי מה היה קורה אילו עלה בידי לנקב את המראה הזאת. האם זימי הינקות שלי היו נכנסים לפעולה, המלח בדמי? תקופת-מה לא האמנתי באלוהים, גם לא בסנטה קלאוס, אלא בבתולות ים. הן נראו לי הגיוניות ואפשריות כמו סוסון הים השביר כגבעול באקווריום שבגן החיות וכמו התריסניות שעלו בחכותיהם של דייגי יום ראשון מגדפים – תריסניות שצורתן צורת ציפיות כרים ישנות ושפתיהן שפתיים מלאות ומיתממות של נשים.

להמשיך לקרוא

"אוטוביוגרפיה של מזרן", מחווה לנורית זרחי

[פורסם במאזניים, עורכת: מיכל חרותי, תשרי תשפ"ב]

בזמן המגפה היא נזכרה במרפסת: בחלונות הגדולים, בעצים המיטיבים, באדניות שבהן שתלה חסה כהבטחה. גם בי היא נזכרה וכיבסה את כיסוי הבד הכחול ופיזרה עליי את מיטב הכריות – מהן רכות ומהן קשיחות, בגוני בורדו וירוק. באותו זמן היא נזכרה גם בקריאת הנעורים, כאשר החיים נדמים כדבר שעודנו עומד בפתח הדלת, משתרע, לא מפוענח. ויש לך פנאי לכך, ללא מפוענח שיכול לשהות עימך בפתחיו משאינך עובדת או אחראית לגורלות של אחרים. לכן היא התפרקדה עליי, מזרן אדום דהוי, ספה לשעבר, השעינה כרית והנה, הייתי לה למשטח קסמים שממנו מתבוננים אל החוץ כמתוך מסתור של יופי ושל תעופה.
כך, בימות הסגר הראשון, שבהם פרודות היממה הצטברו אחרת לגמרי, התוודעתי לאוטוביוגרפיה של דלת. לא יכולתי להפסיק לקרוא מאחורי גבה, לרוץ עם השורות כל כמה שיכולתי בהתחשב בנסיבות, למצוא מרווח סביב צווארה ובין שערותיה. פיתיתי אותה להישאר ולהמשיך, היטבתי את מגעיי, העמקתי גומחות באזורים מסוימים והטפחתי באזורים אחרים. לעיתים נקטתי מניפולציות קטנות שגרמו לה להסתובב כך שאוכל להיטיב ולקרוא. ודאי תבינו כי נשימתי נעתקה: הנה, סופסוף מישהי כותבת בהבנה לדומם, בסקרנות לחלקי הבית, שאותם היא מדובבת בהומור ובעצב. מזרן… לו מישהו היה כותב על מזרנים, על נדיבותם, על עדויותיהם לחיים הנוצרים, כלים, מתענגים, מתבעתים – על גורלנו בעת בלותנו, כנושאי זיכרון שתוקים.

להמשיך לקרוא

נכתב בחפצים

[פורסם בסְפׇר – כתב עת לספרות חורגת בעריכת אלעד נבו ודביר צורף; מתוך "אל זה" ספר בכתובים]


הדסה גולדויכט, שיעור כתיבה #1, 2005

כל הלילה פֵּרשתי פסוק שנכתב בחפצים.
כסא ומטפחת זכורים לי, אבל היו בוודאי עוד שלושה-ארבעה דברים שנרשמו באופק שבו שהיתי באותו הזמן. כל הלילה פרשתי ושכחתי, פרשתי ושכחתי.

החפצים היו ערוכים בקו, ככתובים בשוּרת כתב-יד או כתלויים על חבל כביסה. משום הלילה, נכתבו המילים-אותיות-חפצים על רקע שחור ומשום שנתלו, התנדנדו קלות ברוח.
הכיסא דמה מעט לאות א' אך היא הייתה מרווחת מאוד וגופה צר: כיסא-אות מתנודד, עצום ופגיע.

כל הלילה פרשתי עד שנפרש הפסוק ממני. נותרו אך הפסל-משפט הזה, וגעגוע לאות.

– לאחרונה המרחב בתוך הזמן הפך לנהיר ביותר, כאילו קיבל הזמן נפח.

– לפני השינה קראתי שהאות ו' היא רוח, בספר אחר האות ו' הומלכה בהרהור. יתכן כי היא זו שנדנדה את הדברים.

כל הלילה ידעתי שאני שרויה בתוך פסוק ומתבוננת בו מלמטה למעלה, בחַשְׁרָה, תלוי במרווחים עצומים של מדבר חושך ואור. כל הלילה ידעתי כי לוּ אתעורר לכתבו יפסק וישכח וכן – מתוך תחושה של מועקה ודחיפות – כי עלי להתעורר כדי לכתבו. אך חלק אחר התעקש להמשיך ולתהות על התנועה שבין האור והחושך, החושך והאור ולא לקום.
כך זה נמשך והלך עד שהופיעה איילה ומתחה את חוט הגבולות המתמוסס של השחר, להאכיל את כל החיות המחכות בסיפורה.

*

המלחין חיים רחמני הלחין את הטקסט ושר ברגישות מיוחדת. מוזמנות.ים להקשיב:


*

"סְפָר" הוא כתב עת חדש בעריכת אלעד נבו ודביר צור. דברי המערכת מתייחסים למשבר הקשה וגם להזדמנות שהספרות העברית מצויה בהם בימים הללו. אולי זו תחילתה של שיחה חשובה על קריסת המרכז הספרותי בעברית ועל השינויים הגדולים שהשדה הזה עובר.
מבחינה פואטית כתב העת כרוי-אוזן למצבי ביניים שבעיניי הם חיוניים ומרתקים. כך כתבו העורכים: "הסְפָר מציע שיטוט, הליכה בתוך המוכר עם מבט המופנה שוב ושוב לעבר הלא־נודע, הנסתר, הנעלם; לעיתים אף הפלאי. זוהי הנקודה שבין הכאן למֵעֵבֶר, בין הנגלה לכמוס. הגבול המשורטט בסְפָר משתנה תדיר. מעצם הגדרתו הוא מבקש שנכיר בו, שנתקרב ושנגע בו, ומאותו רגע תחום חדש נפתח, אופק לתרבות אחרת, ליצירה חדשה, הנבנית על בסיס הקיים."

חלק מן החריגה שמציע "סְפָר" הוא הקישור בין ספרות ומוזיקה, דרך לחנים שחיים רחמני חיבר בהשראת הטקסטים השונים. בניגוד למקובל, גם הפרוזה משמשת כמוליך וכבסיס למוזיקה של רחמני ולא רק השירה.

להמשיך לקרוא

מרחב כתיבה


סדנה לפיתוח טקסטים בהתהוות: מסה, ממואר ופרוזה
בהנחיית עדי שורק, מטעם בית, ספר

עבור כתיבה אנו זקוקים למרחב, שבו ניתן להיפרד מתביעות היומיום וליצור רצף אחר, שבו נקשרת מילה במילה, ונוצר המטווה המיוחד של הטקסט. מרחב כתיבה היא מסגרת שנועדה לשם כך – לעודד רצף כתיבה ולעורר מחשבה, להבטיח מקום שקט וקשוב המעניק התייחסות רצינית לטקסט שתבקשו לכתוב, ולמהלכיו.

במהלך הסדנה נדון ביצירות חדשות של המשתתפות.ים, נעזור להבשיל טקסטים קיימים, נפתח לחיפושים חדשים ולהרחבה של מנעד הכתיבה. לצד זאת נעיין ביצירות מעוררות השראה מתחומי הספרות והפילוסופיה, ונצא אל התנסויות כתיבה בעקבותיהם.

בין היצירות שנקרא: "רישום העבר" של וירג'יניה וולף, "פרוייקט הפסז'ים" של ולטר בנימין, "ערבסקות" של אנטון שמאס; מסות ישראליות עכשוויות, כגון אלו של זהייה קונדוס ודרור בורשטיין, לצד קטעי פרוזה-ממואר של אמירה הס. נעיין בחיבורי ז'אנרים אצל אמילי דיקנסון, בשערי זיכרון ונושא אצל תומס וולף, נכנס אל תחום החלום אצל אסתר אורנר.

הסדנה מתאימה לכותבות.ים מתחילים ומתקדמים שמצויים בתהליך כתיבה, כמו-גם ליוצרות ויוצרים בין-תחומיים.

פגישת עריכה וספר מלווה:

הסדנה כוללת מפגש עריכה אישי, שבו נתמקד בתהליך הכתיבה האישי של כל משתתפ.ת.

ניתן לבחור אחד הספרים הבאים כספר מלווה:

– ולטר בנימין,"פרויקט הפסז'ים",מגרמנית וצרפתית: רוני וניר רצ'קובסקי (רסלינג, 2019)

– לידיה פלם, "איך רוקנתי את בית הוריי", מצרפתית: נורה בונה (ושתי-רסלינג, 2008)

– אסתר אורנר, "ביוגרפיה זעירה לחלום", מצרפתית: מיכל בן-נפתלי (ושתי-רסלינג 2016)
* הספר ישלח למשתתפות.ים בדואר רגיל לקראת תחילת הסדנה.

פרטים: 12 מפגשים מקוונים, פעם בשבועיים, ימי ד' בשעה 16:45. מפגש ראשון: 8 בדצמבר 2021.
עלות הסדנה: 1360 ₪ בהרשמה מוקדמת (עד 25.11.21), 1590 בהרשמה מאוחרת.
כולל פגישת עריכה אישית עם מנחת הסדנה וספר מלווה.
קבוצה קטנה: עד 9 משתתפים.   

תאריכי המפגשים: 8.12, 15.12, 29.12, 12.1, 26.1, 9.2, 23.2, 9.3, 23.3, 6.4, 13.4, 27.4
* המפגשים השני (15.12) והאחד עשר (13.4) הם בהפרש של שבוע מהמפגש הקודם ולא בהפרש של שבועיים.
המפגש האישי יתואם בנפרד עם כל משתתפת ומשתתף בנפרד.

המעוניינים מתבקשים לשלוח: טקסט מסה, ממואר או פרוזה פרי עטם (עד 1000 מילים), לכתובת: sorek.adi@gmail.com  

על  עדי שורק

סופרת ומסאית, עורכת סדרת "ושתי" בהוצאת רסלינג וחוקרת ספרות. כלת פרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול לסופרים עבריים (2019). בימים אלו כותבת ספר בשם "עיר מקלט – התבוננות בתל-אביב", לצד דוקטורט על עיר המקלט בתלמוד ובספרות מודרנית.

בין ספריה: "נתן" (כתר, מועמד פרס ספיר לשנת 2019), "לפעמים מאבדים אנשים" (זוכה פרס לייב-גולדברג 2013, ידיעות ספרים), "תיירות פנים" (ידיעות ספרים, 2005) ו"חללים" (רסלינג, 2004). מסות וסיפורים פרי עטה מתפרסמים בכתבי-עת, אנתולוגיות ומוספים כגון "הו!", "גרנטה", "הכיוון מזרח", "הליקון", "המוסך", "איך נקרא אבות ישורון", "לשכון בתוך מילה" ועוד. את פעילותה הטקסטואלית מלווה עשייה בשדה האמנות הפלסטית במיצגים ומיצבי-כתב.


המלצות של משתתפות.ים בסדנאות >>

לכל שאלה והתייעצות, מוזמנות.ים ליצור קשר: sorek.adi@gmail.com

מפלט: מרצפת 1/10

[פורסם בגרנטה, מהדורה מקוונת, אוקטובר 2021, עורכת-אוצרת: מירה רשתי]

טגיסט יוסף רון, מסדרת, פחם על נייר, 2019. אוסף יוסי דוי. צילום: אלעד שריג

… ביוני 2015 כתבתי שמלטש המרצפות ודאי היה בביתו אך עתה אני תוהה, מה בין המילה "בית" ובינו, עד כמה היא רחוקה ממנו? אני נזכרת שקראתי שבית הוא מקום שלא מפחדים לומר בו את מה שרוצים לומר. ומוסיפה: בבית ניתן להטות ראש אל עבר הקולות שנשמעים סביב – אל אשר בוקע בקול רם ברחובות הסמוכים, ולחלופין, אל מה שניתן לגלות רק מתוך שיטוט הקשוב לחשאי, כמו המוזיקה הבוקעת מן הרמקולים החבויים בגן. אני תוהה מהיכן נפלט מלטש המרצפות, איך הגיע לכאן, אל כיכר הבימה או בשמה המתוקן "כיכר התרבות", האם יש לו מעמד של פליט?

במחשבותיי על עיר המקלט מגיעה המילה "פליט" כמין אורחת, משום שהיא אינה מופיעה בסיפור המקראי על ערי המקלט וגם לא בדיון התלמודי עליהן, שעל פיו מי שבורח אל עיר המקלט אינו פליט אלא גולה. וביתר פירוט, הגולה הוא מי שביצע עוול חמור מבלי כוונה, מי שנטל נפש בשגגה: "היה יורד בסולם ונפל עליו והרגו, הרי זה גולה " (מסכת מכות ב). לרוצח בשוגג מותר להימלט מידי קרוביו של הנרצח אל ערי המקלט ולמצוא בהן חיוּת: "וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי" (דברים ד מב).

>> "מפלט: 1/10" היא רשימה ראשונה מתוך עשר שיתפרסמו במהדורה המקוונת של "גרנטה" במהלך השנה הקרובה, כחלק ממיצב-כתב דיגיטלי בשם "עיר מקלט, 10 מרצפות". לקריאת הרשימה המלאה בגרנטה >>

קינת הצבר, רשימה על "כיכר התרבות" לזכרו של דני קרוון

[פורסם בגרנטה, מהדורה מקוונת, יוני 2021]

דני קרוון, "טבע דומם נטוש", שמן על בד, 1955 (C) סטודיו קרוון

מזה כמה שנים "כיכר התרבות" ("כיכר הבימה") מצויה במרכז מחשבותיי. בשלהי קיץ 2014, עם תום מלחמת עזה ההיא, התיישבתי בגינה המונמכת שיצר דני קרוון וכתבתי במשך שנה, בבקרים, יומן-מקום. התיישבתי שם לאחר ששהיתי בתחתית הכיכר, במקלט העצום החפור תחתיה, שאליו רצתי עם בתי הקטנה. קיוויתי שתיעוד רגעי היומיום יאפשר לי לשוחח על האלימות, אחרת. אין זו אלא רשימה חפוזה שנכתבה עם מותו של קרוון – בצער על שהתמהמהתי בפנייה אליו לשם שיחה עימו, ובכל זאת, מתוך שיחה ארוכה שמתקיימת בינינו בזכות מה שהניח בלב העיר: כיכר ובה גינה מונמכת שכמו מאמצת את השקיעה מטה של המקלט, על מנת לאפשר מחשבה על החור השחור הפעור בתחתיות, שמעליו אנו יושבים.

היום, שבע שנים אחרי, הצברים שהיו שתולים בחלק הדרומי של הגינה הוצאו ממנה. הם לא הצליחו להיאחז בה, הוחלפו כמה פעמים ומתו לבסוף, בסמיכות מבעיתה למותו של קרוון עצמו. בערוגת החול נותרו צמחי חוף שתנאי האקלים טובים להם – נר הלילה, עדעד כחול, מלוח וצלקנית החרבות, או בשמה העממי החביב יותר "אוהל אצבעות". מצפון להם הפרחים הצבעוניים ממשיכים לקמול ולהישתל, לקמול ולהישתל בידיהם של גננים שפופים, שתוקים, שמדברים בשפתם הערבית אך בלחישה. בלבי קינה גדולה על המרחב.

קרוון, שהיה בנו של גנן העיר תל אביב, ודאי לא רצה שהצברים ששתל בגינה ימותו, אך לפֶסל סביבתי אמיתות משלו – הסתגלויות ומסוגלויות שחורגות מיד האמן. סרבנותם של הצברים להכות שורש בגינת הבימה מרתקת. לכאורה מורד הפסל ביוצרו או לכל הפחות כושל מלעמוד בציפיותיו, אולם כאשר מעמיקים במכלול יצירתו של קרוון מובן כיליונם של הצברים גם כהיעתרות (טרגית או מעוררת תקווה?) לקינות שהוא עצמו חיבר כמעין פרטיטורה דוממת, מפוסלת, לחומרי המרחב.

להמשיך לקרוא