"אוטוביוגרפיה של מזרן", מחווה לנורית זרחי

[פורסם במאזניים, עורכת: מיכל חרותי, תשרי תשפ"ב]

בזמן המגפה היא נזכרה במרפסת: בחלונות הגדולים, בעצים המיטיבים, באדניות שבהן שתלה חסה כהבטחה. גם בי היא נזכרה וכיבסה את כיסוי הבד הכחול ופיזרה עליי את מיטב הכריות – מהן רכות ומהן קשיחות, בגוני בורדו וירוק. באותו זמן היא נזכרה גם בקריאת הנעורים, כאשר החיים נדמים כדבר שעודנו עומד בפתח הדלת, משתרע, לא מפוענח. ויש לך פנאי לכך, ללא מפוענח שיכול לשהות עימך בפתחיו משאינך עובדת או אחראית לגורלות של אחרים. לכן היא התפרקדה עליי, מזרן אדום דהוי, ספה לשעבר, השעינה כרית והנה, הייתי לה למשטח קסמים שממנו מתבוננים אל החוץ כמתוך מסתור של יופי ושל תעופה.
כך, בימות הסגר הראשון, שבהם פרודות היממה הצטברו אחרת לגמרי, התוודעתי לאוטוביוגרפיה של דלת. לא יכולתי להפסיק לקרוא מאחורי גבה, לרוץ עם השורות כל כמה שיכולתי בהתחשב בנסיבות, למצוא מרווח סביב צווארה ובין שערותיה. פיתיתי אותה להישאר ולהמשיך, היטבתי את מגעיי, העמקתי גומחות באזורים מסוימים והטפחתי באזורים אחרים. לעיתים נקטתי מניפולציות קטנות שגרמו לה להסתובב כך שאוכל להיטיב ולקרוא. ודאי תבינו כי נשימתי נעתקה: הנה, סופסוף מישהי כותבת בהבנה לדומם, בסקרנות לחלקי הבית, שאותם היא מדובבת בהומור ובעצב. מזרן… לו מישהו היה כותב על מזרנים, על נדיבותם, על עדויותיהם לחיים הנוצרים, כלים, מתענגים, מתבעתים – על גורלנו בעת בלותנו, כנושאי זיכרון שתוקים.

להמשיך לקרוא

נכתב בחפצים

[פורסם בסְפׇר – כתב עת לספרות חורגת בעריכת אלעד נבו ודביר צורף; מתוך "אל זה" ספר בכתובים]


הדסה גולדויכט, שיעור כתיבה #1, 2005

כל הלילה פֵּרשתי פסוק שנכתב בחפצים.
כסא ומטפחת זכורים לי, אבל היו בוודאי עוד שלושה-ארבעה דברים שנרשמו באופק שבו שהיתי באותו הזמן. כל הלילה פרשתי ושכחתי, פרשתי ושכחתי.

החפצים היו ערוכים בקו, ככתובים בשוּרת כתב-יד או כתלויים על חבל כביסה. משום הלילה, נכתבו המילים-אותיות-חפצים על רקע שחור ומשום שנתלו, התנדנדו קלות ברוח.
הכיסא דמה מעט לאות א' אך היא הייתה מרווחת מאוד וגופה צר: כיסא-אות מתנודד, עצום ופגיע.

כל הלילה פרשתי עד שנפרש הפסוק ממני. נותרו אך הפסל-משפט הזה, וגעגוע לאות.

– לאחרונה המרחב בתוך הזמן הפך לנהיר ביותר, כאילו קיבל הזמן נפח.

– לפני השינה קראתי שהאות ו' היא רוח, בספר אחר האות ו' הומלכה בהרהור. יתכן כי היא זו שנדנדה את הדברים.

כל הלילה ידעתי שאני שרויה בתוך פסוק ומתבוננת בו מלמטה למעלה, בחַשְׁרָה, תלוי במרווחים עצומים של מדבר חושך ואור. כל הלילה ידעתי כי לוּ אתעורר לכתבו יפסק וישכח וכן – מתוך תחושה של מועקה ודחיפות – כי עלי להתעורר כדי לכתבו. אך חלק אחר התעקש להמשיך ולתהות על התנועה שבין האור והחושך, החושך והאור ולא לקום.
כך זה נמשך והלך עד שהופיעה איילה ומתחה את חוט הגבולות המתמוסס של השחר, להאכיל את כל החיות המחכות בסיפורה.

*

המלחין חיים רחמני הלחין את הטקסט ושר ברגישות מיוחדת. מוזמנות.ים להקשיב:


*

"סְפָר" הוא כתב עת חדש בעריכת אלעד נבו ודביר צור. דברי המערכת מתייחסים למשבר הקשה וגם להזדמנות שהספרות העברית מצויה בהם בימים הללו. אולי זו תחילתה של שיחה חשובה על קריסת המרכז הספרותי בעברית ועל השינויים הגדולים שהשדה הזה עובר.
מבחינה פואטית כתב העת כרוי-אוזן למצבי ביניים שבעיניי הם חיוניים ומרתקים. כך כתבו העורכים: "הסְפָר מציע שיטוט, הליכה בתוך המוכר עם מבט המופנה שוב ושוב לעבר הלא־נודע, הנסתר, הנעלם; לעיתים אף הפלאי. זוהי הנקודה שבין הכאן למֵעֵבֶר, בין הנגלה לכמוס. הגבול המשורטט בסְפָר משתנה תדיר. מעצם הגדרתו הוא מבקש שנכיר בו, שנתקרב ושנגע בו, ומאותו רגע תחום חדש נפתח, אופק לתרבות אחרת, ליצירה חדשה, הנבנית על בסיס הקיים."

חלק מן החריגה שמציע "סְפָר" הוא הקישור בין ספרות ומוזיקה, דרך לחנים שחיים רחמני חיבר בהשראת הטקסטים השונים. בניגוד למקובל, גם הפרוזה משמשת כמוליך וכבסיס למוזיקה של רחמני ולא רק השירה.

להמשיך לקרוא

מפלט: מרצפת 1/10

[פורסם בגרנטה, מהדורה מקוונת, אוקטובר 2021, עורכת-אוצרת: מירה רשתי]

טגיסט יוסף רון, מסדרת, פחם על נייר, 2019. אוסף יוסי דוי. צילום: אלעד שריג

… ביוני 2015 כתבתי שמלטש המרצפות ודאי היה בביתו אך עתה אני תוהה, מה בין המילה "בית" ובינו, עד כמה היא רחוקה ממנו? אני נזכרת שקראתי שבית הוא מקום שלא מפחדים לומר בו את מה שרוצים לומר. ומוסיפה: בבית ניתן להטות ראש אל עבר הקולות שנשמעים סביב – אל אשר בוקע בקול רם ברחובות הסמוכים, ולחלופין, אל מה שניתן לגלות רק מתוך שיטוט הקשוב לחשאי, כמו המוזיקה הבוקעת מן הרמקולים החבויים בגן. אני תוהה מהיכן נפלט מלטש המרצפות, איך הגיע לכאן, אל כיכר הבימה או בשמה המתוקן "כיכר התרבות", האם יש לו מעמד של פליט?

במחשבותיי על עיר המקלט מגיעה המילה "פליט" כמין אורחת, משום שהיא אינה מופיעה בסיפור המקראי על ערי המקלט וגם לא בדיון התלמודי עליהן, שעל פיו מי שבורח אל עיר המקלט אינו פליט אלא גולה. וביתר פירוט, הגולה הוא מי שביצע עוול חמור מבלי כוונה, מי שנטל נפש בשגגה: "היה יורד בסולם ונפל עליו והרגו, הרי זה גולה " (מסכת מכות ב). לרוצח בשוגג מותר להימלט מידי קרוביו של הנרצח אל ערי המקלט ולמצוא בהן חיוּת: "וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי" (דברים ד מב).

>> "מפלט: 1/10" היא רשימה ראשונה מתוך עשר שיתפרסמו במהדורה המקוונת של "גרנטה" במהלך השנה הקרובה, כחלק ממיצב-כתב דיגיטלי בשם "עיר מקלט, 10 מרצפות". לקריאת הרשימה המלאה בגרנטה >>

קינת הצבר, רשימה על "כיכר התרבות" לזכרו של דני קרוון

[פורסם בגרנטה, מהדורה מקוונת, יוני 2021]

דני קרוון, "טבע דומם נטוש", שמן על בד, 1955 (C) סטודיו קרוון

מזה כמה שנים "כיכר התרבות" ("כיכר הבימה") מצויה במרכז מחשבותיי. בשלהי קיץ 2014, עם תום מלחמת עזה ההיא, התיישבתי בגינה המונמכת שיצר דני קרוון וכתבתי במשך שנה, בבקרים, יומן-מקום. התיישבתי שם לאחר ששהיתי בתחתית הכיכר, במקלט העצום החפור תחתיה, שאליו רצתי עם בתי הקטנה. קיוויתי שתיעוד רגעי היומיום יאפשר לי לשוחח על האלימות, אחרת. אין זו אלא רשימה חפוזה שנכתבה עם מותו של קרוון – בצער על שהתמהמהתי בפנייה אליו לשם שיחה עימו, ובכל זאת, מתוך שיחה ארוכה שמתקיימת בינינו בזכות מה שהניח בלב העיר: כיכר ובה גינה מונמכת שכמו מאמצת את השקיעה מטה של המקלט, על מנת לאפשר מחשבה על החור השחור הפעור בתחתיות, שמעליו אנו יושבים.

היום, שבע שנים אחרי, הצברים שהיו שתולים בחלק הדרומי של הגינה הוצאו ממנה. הם לא הצליחו להיאחז בה, הוחלפו כמה פעמים ומתו לבסוף, בסמיכות מבעיתה למותו של קרוון עצמו. בערוגת החול נותרו צמחי חוף שתנאי האקלים טובים להם – נר הלילה, עדעד כחול, מלוח וצלקנית החרבות, או בשמה העממי החביב יותר "אוהל אצבעות". מצפון להם הפרחים הצבעוניים ממשיכים לקמול ולהישתל, לקמול ולהישתל בידיהם של גננים שפופים, שתוקים, שמדברים בשפתם הערבית אך בלחישה. בלבי קינה גדולה על המרחב.

קרוון, שהיה בנו של גנן העיר תל אביב, ודאי לא רצה שהצברים ששתל בגינה ימותו, אך לפֶסל סביבתי אמיתות משלו – הסתגלויות ומסוגלויות שחורגות מיד האמן. סרבנותם של הצברים להכות שורש בגינת הבימה מרתקת. לכאורה מורד הפסל ביוצרו או לכל הפחות כושל מלעמוד בציפיותיו, אולם כאשר מעמיקים במכלול יצירתו של קרוון מובן כיליונם של הצברים גם כהיעתרות (טרגית או מעוררת תקווה?) לקינות שהוא עצמו חיבר כמעין פרטיטורה דוממת, מפוסלת, לחומרי המרחב.

להמשיך לקרוא

ילדה ודב קוטב

[מתוך "אל זה", ספר בכתובים]

פורסם בתוך: ננופואטיקה 23, גיליון "התבוננות" בעריכת יהונתן דיין. נובמבר 2020.

למטה ביתנו אך הכניסה אליו אינה מוכרת לי כלל. היא מכוסה שלוליות ועשויה אספלט. אני מבחינה בבתי ששמחה בחלקה (אפילו שהתעכבתי היא מוצאת דרך לשמוח). היא משחקת בערבה קרחית מושלגת בסיפי המרחב, שמתחברת למדרכה הרטובה. אני הולכת לכיוונה, רואה פינגווין בעל כנף משולשת ונדהמת (ליבי צוחק). או אז מבחינה בשני דובי קוטב לבנים עצומים מתגלגלים בשלג בסמוך. עלינו להתרחק משם, אני פונה לכיוון הבית וקוראת לבתי להגיע אלי במהירות. היא מבינה שאני מבוהלת. הדובים מתחילים לנהום לכיווננו. היא קופאת על מקומה (מחזיקה בובה בזרועותיה? לראשה קוקיות). אני מנסה למצוא טון תקיף אך לא מבהיל שיגרום לה לנוע לכיווני.
בבטני תהום פעורה. אם אקרב ואקח אותה לחיקי יתנפל הדוב על שתינו.

*

התעוררתי לבוקר יום ראשון. מדוכדכת. אחר כך מצאתי דרכים להתעודד. דרכים בריאות של שגרה וגוף.
בעקבות חזיון הדב והבת עולה בי מחשבה: אתמול, בשיקום של אמי, ישבנו לאכול עימה צהריים – בתי בצידה האחד ואני בצידה השני. הגיעה אחות לא נעימה למראה וחיבקה את בתי והחליקה את שערותיה ואמרה כמה היא חמודה ואילו שערות רכות וחלקות. כדרכה במקרים מסוג זה, נאטמה בתי וחיכתה שיעבור. אני לא התערבתי. גם לאחר מכן לא אמרתי דבר (לעורר בה שד?) ונזכרתי באֵם אחת שראיתי לפני כמה ימים – שחיזקה את ביתה משזו לא רצתה לענות לעובד חביב של בית קפה. האֵם התנצלה בפניו בנועם תקיף ולבתה אמרה "את רוצה? אם לא, אז לא!".
כל אותו הבוקר המשכתי להפוך בשאלה האם היה עלי לומר משהו לאחות או לבתי. ובטני התהפכה בקרבי.

ואולי אין הדברים אמורים בזה? אולי הדמויות הללו (אם, דב, בת) הן חלק מתיאטרון צלליות של הנפש שמתנהל מתוך מחשבה מיתית בשחור ולבן, באספלט ובשלג, ויש פחד שאם צד אחד יהיה מוגן ימות השני בציפורני הבהמה הלבנה.

צילום: שירה סתיו, "התמחיתי במקומות ריקים (11)"

*

הקטע הזה הוא מתוך "אל זה", ספר בכתובים. ספר שהרבה מתוך מה שכתוב בו קשור במצבי התבוננות ואולי בעצם כולו כתוב בסוגה הזו – סוגת ביניים שנסוגה מעלילה ונוטה להשתהות על פרטים ולגלות בהם מוצא להרהור.

יהונתן דיין ערך גיליון ראשון של ננו פואטיקה שמוקדש לפרוזה –  והתמקד בסוגה המיוחדת של ההתבוננות. גיליון יפה, שמצליח לדעתי להביא שקט אל תוך שאון הגודש ושפע המידע הסנסציוני שאנו נתונים בו.

בין המשתתפות והמשתתפים תמר ברגר, נגה אלבלך, גלילי שחר, ארז שוייצר, תהל פרוש, עילי ראונר, עודד מנדה לוי וחגית גרוסמן. וגם: בכטין (קטע נפלא שלו), קייט שופן, אלישבע ועוד אחרים בלשונות זרות או ממרחקי הזמנים.

יהונתן דיין כתב הקדמה מתומצתת ועשירה, שבעצמה עשויה כז'אנר של התבוננות. הקדמה שחוזרת לשאול על הבדלים וקירבות בין שירה ופרוזה, נושא שבעומקיו, לדעתי, מצויה השאלה מהי ספרות – לשם מה היא נועדה מעבר למניירות וקונבנציות. והתנועה הזו, שביכולתה לאתגר קיבועים מחשבתיים ואמנותיים, מרתקת אותי תמיד.

איך רוקנתי את בית הוריי | לידיה פלם

הדפסה מחודשת סדרת "ושתי", הוצאת רסלינג

"איך רוקנתי את בית הוריי" – ממואר של הפסיכואנליטיקאית והביוגרפית לידיה פלם, הוא אחד הספרים האהובים (ואולי השימושיים?) שראו אור בסדרת "ושתי". אנשים מסרו אותו זה לזה ברגעי אמת – רגעים של אבלות, שבהם פוגע הגודש האינסופי של הריק, מה שנותר ונוכח באופן מטלטל, לאחר מות. הספר מתאר בצלילות נוגעת ללב את התמודדותה של פלם עם מות הוריה, עם ריקון ביתם המזמן מפגש מחודש עמם דרך חפציהם ומכתביהם שמעלים רגשות סותרים.

לאחרונה הספר הודפס מחדש ואני שמחה ליידע ולצרף פרק מתוכו:

מובן מבולגן
סטופ! די! בסטה קוזי! לזרוק, לזרוק, בעיקר בלי להסתכל, מספיק עם רגשות בגרוש! לתחוב באושר לשקי אשפה גדולים, באצבעות שחורות מאבק ובגרון מגורה, ערמות על גבי ערמות של ניירות ישנים. לזרוק את הקופסאות שאין להן שימוש מוגדר, את הספרים המתפוררים, את מכשירי החשמל הישנים, את החפצים המשומשים, הנבולים, המיובשים, הרקובים, שאין בהם שום עניין לחלוטין, את כל הערמה הזאת של כל מיני חפצים חסרי שימוש! להוציא את העבר שלנו לחופשה! כל אותם דברים מוכרים שאהבנו, יום אחד אינם אלא גרוטאות שמעמיסות עלינו. צריך להיפרד מהם, בשמחה. לחגוג את ניצחון החיים על המוות.

להמשיך לקרוא

אלזה

פורסם בתוך: מאזניים, דצמבר 2020  

לזכרה של המשוררת אלזה לסקר שילר
מתה חסרת כל בחורף 1945 בירושלים

הַמַּלְאָךְ אֵינֶנָּה אֶלָּא גּוּף מְכֻסֵּה בֹּץ עַתָּה, הִיא נִכְפְּפָה בְּקַרְנוֹת הָעִיר, כְּנָפֶיהָ בְּלוּיוֹת סְחָבוֹת, עֵינֶיהָ דָּהוּ. מִבַּעַד לַעֲכִירוּת הָעַיִן הַכְרוֹנִית, דָּוִד ובִּלְעָם, בַּת שֶׁבַע וְהַשּׁוֹשַׁנָּה, הַנָּסִיךְ הַמִּצְרִי יוֹסֵף נִדְמוּ לַחֲבוּרַת נוֹדְדִים קְלוּשִׁים שֶׁכָּשְׁלוּ מִלְּהַגִּישׁ לָהּ שׁוּב אֶת יָדָם וּבָהּ בָּעֵת לֹא עָזְבוּ אוֹתָהּ לְרֶגַע. הִיא שֶׁיָּכְלָה לָנוּעַ בֵּין כֻּלָּם, נתְמוֹטְטָה עַל הַמִּדְרֶכֶת (הַתְּעוּפָה קָשָׁה מִן הַהֲלִיכָה, מִשּׁוּם שֶׁהַנְּפִילָה עַזָּה וּלְעִתִּים קָשָׁה מִנְּשֹׂא. מַלְאָךְ זָקֵן שֶׁפָּגְשָׁה פַּעַם בְּבֶּרְלִין סִפֵּר לָהּ עַל כָּךְ אֲבָל הִיא – צְעִירָה, נִרְגֶּשֶׁת, נִלְהֶבֶת מִכֹּחַ הַתְּעוּפָה, דָּחֲקָה אֶת דְּבָרָיו הַרְחֵק מֵאָחוֹר). הִיא נִשְׂרְפָה בְּאֵשׁ הַשֶּׁלֶג הַשָּׁחֹר שֶׁהִתְמוֹטֵט עָלֶיהָ כְּנוֹצוֹת עוֹרֵב בִּירוּשָׁלַיִם.

עַתָּה אֵינֶנָּה אֶלָּא כְּנָפַיִם שְׁמוּטוֹת, מְכֻסּוֹת בְּבֹץ הָעִיר וּבַעֲפַר הַדְּרָכִים שֶׁנִּקְרַשׁ, שְׂעָרָהּ מְכַסֶּה לְמֶחֱצָה אֶת פָּנֶיהָ הַקְּשִׁישׁוֹת, נִשְׂרַךְ אֶל הַכְּנָפַיִם אֶל הַכְּתֵפַיִם הַשְּׁמוּטוֹת אֶל שְׂרִידֵי הַמֻטּוֹת הָעֲצוּמִים. הִיא לֹא בִּקְּשָׁה לִזְעֹק שֶׁהָעִיר מַלְאָה מֻטֶּה וְהָאָרֶץ דָּמִים, אֶלָּא לְשׁוֹרֵר לָהּ אֶת מִלּוֹת הַהִתְגַּלּוּת הַקָּשׁוֹת שֶׁל הַמַּרְאוֹת הַנִּפְלָאִים, שֶׁל הַתְּנוּעוֹת הַבִּלְתִּי שְׁגוּרוֹת, שֶׁל פְּנֵיהֶם הַחַיָּתִיִּים הַדּוּ-מִינִיִּים הַסּוֹתְרִים שֶׁל הַהוֹלְכִים וְהַבָּאִים, שֶׁל הַחַיִּים וְהַמֵּתִים, שֶׁל בְּנֵי הָאֱנוֹשׁ וְשֶׁל יְדִידֶיהָ, הַמַּלְאָכִים.

מֵעָלֶיהָ הָיוּ כָּאֵלּוּ שֶׁהִמְשִׁיכוּ לִנְסֹק. הָיוּ שֶׁרִחֲפוּ בַּדְּרָכִים מִבְּלִי לְהִנָּזֵק יֶתֶר עַל הַמִּדָּה מִן הָאוֹר אוֹ מִן הַחֹשֶׁךְ, אֵלּוּ שֶׁיָּדְעוּ אֶת הָאִזּוּן בֵּין הַחֲלָקִים. וְאִלּוּ הִיא, בַּשָּׂפָה הַזָּרָה שֶׁבִּקְּשָׁה לְהַדְבִּיק בְּחֶסֶד הַמָּעוֹף וְאִלּוּ הִיא, שֶׁבִּקְּשָׁה לִמְצֹא אֶת הַסֵּפֶר כְּאֶרֶץ, וְאִלּוּ הִיא, שֶׁשָּׁכְחָה אֶת הַחֻקִּים (יֵשׁ לִגְוֹעַ בְּסוֹף הַהַלֵּל וּלְהִוָּלֵד מֵחָדָשׁ אַחֶרֶת, כְּעֵשֶׂב אוֹ כְּפַרְפָּרִים) נֶאֶחְזָה בְּחוּט הַחַיִּים וּמָתְחָה אוֹתוֹ כְּחֶבֶל לוּלְיָן, לְהִתְהַלֵּךְ בְּכָל הַקְּצָווֹת הָאֶפְשָׁרִיִּים.

לְבַסּוֹף הָיוּ עֵינֶיהָ אֵפֶר שֶׁלֹּא שָׁכַח אֶת הַדְּבַשׁ וְהִזִּיל דְּמָעוֹת עֲכוּרוֹת אֲפַרְפָּרוֹת, כַּמָּה חֶלְקִיקִים הָיוּ בְּתוֹכָן. לְבַסּוֹף הִתְכַּנְּסָה בְּתַכְרִיכֵי כְּנָפֶיהָ הַבּוֹצִיּוֹת, לְבַסּוֹף נֶאֶטְמָה לַקּוֹלוֹת הַמְּבָרְכִים שֶׁנִּתְבַּיְּשׁוּ, לְקוֹלוֹת הַמְּשׁוֹרְרִים שֶׁנִּשְׁתַּכֵּחַ מֵהֶם כֵּיצַד לְטַפֵּל בְּאֵם גּוֹסֶסֶת,

לְכָל אֵלּוּ שֶׁלֹּא נִמְסְרוּ לָהֶם נַהָגֵי הַפְּרֵדָה,

לְכָל אֵלּוּ שֶׁחָלְפוּ בָּרְחוֹב מִבְּלִי מֵשִׂים.

להמשיך לקרוא

סדנת מסה וממואר: זיכרון, התבוננות, הרהור

מחזור חדש של סדנת "מסה וממואר" בהנחייתי בבית הספר המקוון לכתיבה "בַּיִת, סֵפֶר". מוזמנות ומוזמנים בחום להצטרף ולהעביר את המידע לידידים. הסדנה מתאימה במיוחד למי שרוצה לבדוק כתיבה בסוגות של מסה וממואר וגם למי שמצוי/ה בתהליך כתיבה ויכולה/ה להיתרם ממסגרת של שמונה מפגשים מקוונים מרווחים (פעם בשבועיים) לשם משוב, שיח והשראה. ימי ד' 17:00-18:30, מפגש ראשון: 24.3.21.קבוצה קטנה, מספר המקומות מוגבל. הנה הפרטים:

סוגות המסה והזכרון (מֶמוּאָר) הן מרחב כתיבה מיוחד של התנסות, תהייה ותעייה ולעיתים גם מחוז מאופק, בוקע-לב, של התרסה וקינה. המסה והממואר נוטות לשזור זיכרון אישי בזיכרון תרבותי, פוסעות בשביליו הלא פתורים של ההרהור ויוצרות זיקות בין הפואטי וההגותי. הסדנה תלווה כתיבה עצמאית של המשתתפות והמשתתפים. מתוך כך נארג בכתיבתם המופתית של וירג'יניה וולף, שארל בודלר, ולטר בנימין, ז'ורז' פרק, נטלי סארוט, לידיה פלם, רוברט ואלזר, לאה גולדברג, ש"י עגנון, ז'קלין כהנוב, סלמאן נאטור וטא-נאסי קואטס; לצדם נפנה לכותבות וכותבים בישראל ובעולם הפועלים כיום.

  • הסדנה מתאימה לכותבים מתחילים ומתקדמים, כמו-גם ליוצרים בין-תחומיים.
  • הסדנה תעודד להעז התנסויות חדשות, לצד פיתוח טקסטים בהתהוות.
  • הנרשמים יקבלו שני ספרי יסוד שילוו אותנו, הכלולים בעלות הסדנה.
  • להרשמה אנא שלחו את שמכם בצירוף מספר טלפון, לכתובת: bayit.sefer@gmail.com, ולציין בנושא: לסדנת מסה וממואר.
  • עם סיום הסדנה תהיה אפשרות להצטרף לסדנת המשך לשם שמירה על רצף כתיבה מוזמנות.ם לפנות אלי בשאלות / התלבטויות וכדומה: כתבו אלי >>

הספרים המלווים ולטר בנימין,"פרויקט הפסז'ים" (רסלינג) לידיה פלם, "איך רוקנתי את בית הוריי" (ושתי-רסלינג)

עלות וזמנים עלות כוללת את הספרים המלווים. 8 מפגשים מקוונים בני שעה וחצי, פעם בשבועיים. ימי רביעי, 17:00-18:30. תאריכי המפגשים: 24.3, 7.4, 21.4, 5.5, 19.5, 2.6, 16.6, 30.6 לאתר "בית, ספר" >>

ספרות והזרה

מרחב שבו אנו נהיים לעצמנו דרך מסעותינו בזרוּת

[פורסם בתוך: הו! 20, "מהי ספרות?", ספטמבר 2020]

* הקדמה * את תחילת התהוותו של הגיליון המיוחד של "הו!" ראיתי בתחילה בקול, בכנס בנושא "מהי ספרות?" שהתקיים בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב – יוזמה של עירן דורפמן, עם כניסתו לכהן כראש חוג. דורי מנור לקח את זה הלאה וגלגל את השאלה הגדולה גם אל ההקשר החוץ אקדמי – סופרות, סופרים, משוררות ומשוררים, מסאיות, עורכות ועורכים מתרגמים ומתרגמות שנענו בריבוא תשובות וכתבו מהי הספרות לדעתם. עצם המהלך הזה – מהאקדמיה אל שדה הספרות ולהפך הוא חשוב ומיוחד בפני עצמו. 

אחד הדברים העוצמתיים ביותר שעולים מתוך 95 המסות הוא האהבה לצורה החמקנית, הבלתי נתפשת להגדרה ברורה שהיא הספרות. מצויים בו גם ההתלבטות מהי האהבה הזו, הבטחון בערך שמתקבל מקריאה, בשונה למשל מצפיה בסרט או בסדרה, התחושה שכל זה עוצמתי מאוד אך גם קשה לדיבוב וכמו מתרושש ואובד ברגעים ההיסטוריים הנוכחיים. רגעים שבהם הקריאה אולי שבה לקדמותה המסוגרת האליטיסטית ואולי מתהווה לנגד עיננו לישות שונה, מגוונת ומעורבת במדיות נוספות ובז'אנרים גבוליים. יש שיאמרו שמתוך רגעי החמיקה הנוכחיים של הספרות היא נוכחת יותר. ויש שישֹאו את התהייה הקשה בשקט, בזהירות, כמי שנושאים על חזם, עטוף בבדים, תינוק זקן שאסור להראותו. 

אחד הדברים שנגעו בי ביותר היו דבריה של חנה פולין-גלאי: עד כמה הקריאה בספר, בספר ממש בעל דפים ריחניים מיוֹשן ואולי אפילו קרועים בשוליהם – אותה קריאה שבעבר נחשבה כמה שמאפשר לנו לנוד הרחק – מאפשרת בימים האלו רוויי המסכים והתנועה המרושתת להוות ברגע הנוכחי ובמרחב הקונקרטי. להיות בעצם הנוכחות. 
בגיליון כלולה גם המסה המופתית של נעמה צאל, זכרונה לברכה, שנכתבה לפני מותה ועוסקת בסיפיות השפה וביכולת לבטאה.

זהו באמת גיליון מיוחד שמבזר את המעשה השתלטני של סארטר וצורת מחשבתו על הספרות, ומעביר אותו לידיים מגוונות שמתכנסות כולן במסות קצרות על השאלה "מהי ספרות?". כלולים בו רבים וטובים מאוד – כאן אפשר להזמינו, למצוא תוכן עניינים ועוד >>

המסה שלי נכתבה מתוך קשב לפרוסט, ש"י עגנון וז'ורז' פרק, ביקשתי ללמוד מהם על האפשרות להרחיק כדי להתקרב.

A Place beyond Belief in Pristina, Kosovo, Nathan Coley
להמשיך לקרוא

עיר מקלט, 9 מרצפות

מיצב-כתב, "תערוכת המקרר", יוני 2019 תל אביב
אוצרוּת: איריס פשדצקי

טקסט אוצרות 
~English and Arabic after the Hebrew~

9 מרצפות טקסטואליות התלויות במכסים של ארגז ארכיב, מהדהדות יומן-מקום שנכתב בידי האמנית בכיכר התרבות (כיכר הבימה) בתל-אביב. הן מתמודדות עם תהום המקלט העצום החפור תחת הכיכר, ועם כיסוייו: דלתות סתרים מרוצפות, הנפתחות בעת מלחמה ומובילות אליו. המבנה הגרפי נקשר במרצפות המחפות על המקלט בכיכר הבימה ובדפי תלמוד העוסקים בערי מקלט.

עדי שֹורק (1970) היא סופרת המתגוררת בתל-אביב. לצד כתיבתה הספרותית היא חוקרת את נושא עיר-המקלט בתלמוד ובספרות.

תודות: על עיצוב ופרשנות גרפית, לרועי רגב. על שיחות מתמשכות וקטועות: לשרון אס, עידן צבעוני, גלילי שחר, נועה צדקה, רלי דה פריס, מרסלה סולק, לילך לחמן, אורי רוט-לוי, איריס פשדצקי, חגי לינק, אסתר אורנר, זהייה קונדוס, דורי מנור, שבא סלהוב, ורה קורמן, עינת יקיר, שרון פוליאקין, אסנת צוקרמן-רכטר, גלעד שרביט.  

להזמנת חוברת חתומה וממוספרת של "עיר מקלט, 9 מרצפות" צרו קשר >>
עיצוב ופרשנות טיפוגרפית: רועי רגב / 15 עמודי כרומו מודפסים בגודל A4 / כריכת נייר חום.
החוברת כוללת חומרים ממיצב-הכתב: כל דפי הטקסט ודימויים נבחרים.  

Adi Sorek

City of refuge: 9 tiles

[Writing installation, fragment from work in process]

9 textual tiles hanging on the lids of an archival crate, the echo the diary of a place written by the artist at the “Culture Square” (Habimah Square) in Tel Aviv. They deal with the vast abyss of a shelter dug under the square, and also with its cover: hidden, paved doors that open during a war and lead to it. The graphic structure related to the covering tiles on the shelter in Habima Square and on Talmudic pages dealing with cities of refuge.

Adi Sorek (1970) is a writer who lives in Tel Aviv. In addition to her literary writing, she studies the subject of “Refuge City” in the context of the Talmud and literature.

Acknowledgments: For graphic design and interpretation, to Roi Regev. On the ongoing and intermittent conversations: Sharon Hass, Idan Zivoni, Galili Shahar, Noa Sadka, Reli de Vries, Marcela Sulak, Lilach Lachman, Shva Salhuv, Zahiye Kundos‏, Ori Rotlevy, Iris Pshedezki, Hagai Link, Vera Korman, Einat Yakir, Sharon Poliakine, Osnat Zuckerman-Rechter, Shimon Adaf, Naama Tzal, Reuma Shechner, Oded Mande-Levi, Oded wolkstein, Dori Manor, Mira Rashti, Avital Barak.

عدي شورك

ملجأ : 9 بلاطات

(منشأة – مخطوطة، تصبغ لوني من عمل قيد الإنشاء)

9 بلاطات نصية معلقة بأغطية صندوق أرشيفي، تناجي مذكرات -مكان كتبته الفنانة في ساحة الثقافة (ميدان هابيما) في تل أبيب. هي تواجه  هاوية المأوى الشاسعة المحفورة تحت الساحة ، ومع غطاءها: أبواب مخفية مبلطة، تفتح أثناء الحرب وتؤدي إليها. تم ربط الهيكل الجرافيكي ببلاط التغطية على الملجأ في ساحة هابيما والصفحات التلمودية التي تتناول مدن الملجأ.

عدي شورك (1970) هي كاتبة تسكن في تل أبيب. إلى جانب كتابتها الأدبية هي تبحث موضوع مدينة الملجأ في التلمود والأدب.

شكر وتقدير: على التصميم  والتفسير الجرافيكي، لروعي ريجيف. حول المحادثات المستمرة والمتقطعة: شارون أس ، عيدان تسفعوني ، جليلي شاحر ، نوعا تسادكا ، ريلي دي فريس ، مارسيلا سولك ، ليلاخ لاحمان ، أوري روث ليفي ، إيريس فاشديتصكي ، حاجاي لينك ، إستر أورنر، زهية قندس، دوري مانور، شفا سلهوب، فيرا كورمان ، عينات ياكير ، شارون بولياكين ، أوسنات تسوكرمان – ريختر.