קינת הצבר, רשימה על "כיכר התרבות" לזכרו של דני קרוון

[פורסם בגרנטה, מהדורה מקוונת, יוני 2021]

דני קרוון, "טבע דומם נטוש", שמן על בד, 1955 (C) סטודיו קרוון

מזה כמה שנים "כיכר התרבות" ("כיכר הבימה") מצויה במרכז מחשבותיי. בשלהי קיץ 2014, עם תום מלחמת עזה ההיא, התיישבתי בגינה המונמכת שיצר דני קרוון וכתבתי במשך שנה, בבקרים, יומן-מקום. התיישבתי שם לאחר ששהיתי בתחתית הכיכר, במקלט העצום החפור תחתיה, שאליו רצתי עם בתי הקטנה. קיוויתי שתיעוד רגעי היומיום יאפשר לי לשוחח על האלימות, אחרת. אין זו אלא רשימה חפוזה שנכתבה עם מותו של קרוון – בצער על שהתמהמהתי בפנייה אליו לשם שיחה עימו, ובכל זאת, מתוך שיחה ארוכה שמתקיימת בינינו בזכות מה שהניח בלב העיר: כיכר ובה גינה מונמכת שכמו מאמצת את השקיעה מטה של המקלט, על מנת לאפשר מחשבה על החור השחור הפעור בתחתיות, שמעליו אנו יושבים.

היום, שבע שנים אחרי, הצברים שהיו שתולים בחלק הדרומי של הגינה הוצאו ממנה. הם לא הצליחו להיאחז בה, הוחלפו כמה פעמים ומתו לבסוף, בסמיכות מבעיתה למותו של קרוון עצמו. בערוגת החול נותרו צמחי חוף שתנאי האקלים טובים להם – נר הלילה, עדעד כחול, מלוח וצלקנית החרבות, או בשמה העממי החביב יותר "אוהל אצבעות". מצפון להם הפרחים הצבעוניים ממשיכים לקמול ולהישתל, לקמול ולהישתל בידיהם של גננים שפופים, שתוקים, שמדברים בשפתם הערבית אך בלחישה. בלבי קינה גדולה על המרחב.

קרוון, שהיה בנו של גנן העיר תל אביב, ודאי לא רצה שהצברים ששתל בגינה ימותו, אך לפֶסל סביבתי אמיתות משלו – הסתגלויות ומסוגלויות שחורגות מיד האמן. סרבנותם של הצברים להכות שורש בגינת הבימה מרתקת. לכאורה מורד הפסל ביוצרו או לכל הפחות כושל מלעמוד בציפיותיו, אולם כאשר מעמיקים במכלול יצירתו של קרוון מובן כיליונם של הצברים גם כהיעתרות (טרגית או מעוררת תקווה?) לקינות שהוא עצמו חיבר כמעין פרטיטורה דוממת, מפוסלת, לחומרי המרחב.

להמשיך לקרוא

ילדה ודב קוטב

[מתוך "אל זה", ספר בכתובים]

פורסם בתוך: ננופואטיקה 23, גיליון "התבוננות" בעריכת יהונתן דיין. נובמבר 2020.

למטה ביתנו אך הכניסה אליו אינה מוכרת לי כלל. היא מכוסה שלוליות ועשויה אספלט. אני מבחינה בבתי ששמחה בחלקה (אפילו שהתעכבתי היא מוצאת דרך לשמוח). היא משחקת בערבה קרחית מושלגת בסיפי המרחב, שמתחברת למדרכה הרטובה. אני הולכת לכיוונה, רואה פינגווין בעל כנף משולשת ונדהמת (ליבי צוחק). או אז מבחינה בשני דובי קוטב לבנים עצומים מתגלגלים בשלג בסמוך. עלינו להתרחק משם, אני פונה לכיוון הבית וקוראת לבתי להגיע אלי במהירות. היא מבינה שאני מבוהלת. הדובים מתחילים לנהום לכיווננו. היא קופאת על מקומה (מחזיקה בובה בזרועותיה? לראשה קוקיות). אני מנסה למצוא טון תקיף אך לא מבהיל שיגרום לה לנוע לכיווני.
בבטני תהום פעורה. אם אקרב ואקח אותה לחיקי יתנפל הדוב על שתינו.

*

התעוררתי לבוקר יום ראשון. מדוכדכת. אחר כך מצאתי דרכים להתעודד. דרכים בריאות של שגרה וגוף.
בעקבות חזיון הדב והבת עולה בי מחשבה: אתמול, בשיקום של אמי, ישבנו לאכול עימה צהריים – בתי בצידה האחד ואני בצידה השני. הגיעה אחות לא נעימה למראה וחיבקה את בתי והחליקה את שערותיה ואמרה כמה היא חמודה ואילו שערות רכות וחלקות. כדרכה במקרים מסוג זה, נאטמה בתי וחיכתה שיעבור. אני לא התערבתי. גם לאחר מכן לא אמרתי דבר (לעורר בה שד?) ונזכרתי באֵם אחת שראיתי לפני כמה ימים – שחיזקה את ביתה משזו לא רצתה לענות לעובד חביב של בית קפה. האֵם התנצלה בפניו בנועם תקיף ולבתה אמרה "את רוצה? אם לא, אז לא!".
כל אותו הבוקר המשכתי להפוך בשאלה האם היה עלי לומר משהו לאחות או לבתי. ובטני התהפכה בקרבי.

ואולי אין הדברים אמורים בזה? אולי הדמויות הללו (אם, דב, בת) הן חלק מתיאטרון צלליות של הנפש שמתנהל מתוך מחשבה מיתית בשחור ולבן, באספלט ובשלג, ויש פחד שאם צד אחד יהיה מוגן ימות השני בציפורני הבהמה הלבנה.

צילום: שירה סתיו, "התמחיתי במקומות ריקים (11)"

*

הקטע הזה הוא מתוך "אל זה", ספר בכתובים. ספר שהרבה מתוך מה שכתוב בו קשור במצבי התבוננות ואולי בעצם כולו כתוב בסוגה הזו – סוגת ביניים שנסוגה מעלילה ונוטה להשתהות על פרטים ולגלות בהם מוצא להרהור.

יהונתן דיין ערך גיליון ראשון של ננו פואטיקה שמוקדש לפרוזה –  והתמקד בסוגה המיוחדת של ההתבוננות. גיליון יפה, שמצליח לדעתי להביא שקט אל תוך שאון הגודש ושפע המידע הסנסציוני שאנו נתונים בו.

בין המשתתפות והמשתתפים תמר ברגר, נגה אלבלך, גלילי שחר, ארז שוייצר, תהל פרוש, עילי ראונר, עודד מנדה לוי וחגית גרוסמן. וגם: בכטין (קטע נפלא שלו), קייט שופן, אלישבע ועוד אחרים בלשונות זרות או ממרחקי הזמנים.

יהונתן דיין כתב הקדמה מתומצתת ועשירה, שבעצמה עשויה כז'אנר של התבוננות. הקדמה שחוזרת לשאול על הבדלים וקירבות בין שירה ופרוזה, נושא שבעומקיו, לדעתי, מצויה השאלה מהי ספרות – לשם מה היא נועדה מעבר למניירות וקונבנציות. והתנועה הזו, שביכולתה לאתגר קיבועים מחשבתיים ואמנותיים, מרתקת אותי תמיד.

איך רוקנתי את בית הוריי | לידיה פלם

הדפסה מחודשת סדרת "ושתי", הוצאת רסלינג

"איך רוקנתי את בית הוריי" – ממואר של הפסיכואנליטיקאית והביוגרפית לידיה פלם, הוא אחד הספרים האהובים (ואולי השימושיים?) שראו אור בסדרת "ושתי". אנשים מסרו אותו זה לזה ברגעי אמת – רגעים של אבלות, שבהם פוגע הגודש האינסופי של הריק, מה שנותר ונוכח באופן מטלטל, לאחר מות. הספר מתאר בצלילות נוגעת ללב את התמודדותה של פלם עם מות הוריה, עם ריקון ביתם המזמן מפגש מחודש עמם דרך חפציהם ומכתביהם שמעלים רגשות סותרים.

לאחרונה הספר הודפס מחדש ואני שמחה ליידע ולצרף פרק מתוכו:

מובן מבולגן
סטופ! די! בסטה קוזי! לזרוק, לזרוק, בעיקר בלי להסתכל, מספיק עם רגשות בגרוש! לתחוב באושר לשקי אשפה גדולים, באצבעות שחורות מאבק ובגרון מגורה, ערמות על גבי ערמות של ניירות ישנים. לזרוק את הקופסאות שאין להן שימוש מוגדר, את הספרים המתפוררים, את מכשירי החשמל הישנים, את החפצים המשומשים, הנבולים, המיובשים, הרקובים, שאין בהם שום עניין לחלוטין, את כל הערמה הזאת של כל מיני חפצים חסרי שימוש! להוציא את העבר שלנו לחופשה! כל אותם דברים מוכרים שאהבנו, יום אחד אינם אלא גרוטאות שמעמיסות עלינו. צריך להיפרד מהם, בשמחה. לחגוג את ניצחון החיים על המוות.

להמשיך לקרוא

אלזה

פורסם בתוך: מאזניים, דצמבר 2020  

לזכרה של המשוררת אלזה לסקר שילר
מתה חסרת כל בחורף 1945 בירושלים

הַמַּלְאָךְ אֵינֶנָּה אֶלָּא גּוּף מְכֻסֵּה בֹּץ עַתָּה, הִיא נִכְפְּפָה בְּקַרְנוֹת הָעִיר, כְּנָפֶיהָ בְּלוּיוֹת סְחָבוֹת, עֵינֶיהָ דָּהוּ. מִבַּעַד לַעֲכִירוּת הָעַיִן הַכְרוֹנִית, דָּוִד ובִּלְעָם, בַּת שֶׁבַע וְהַשּׁוֹשַׁנָּה, הַנָּסִיךְ הַמִּצְרִי יוֹסֵף נִדְמוּ לַחֲבוּרַת נוֹדְדִים קְלוּשִׁים שֶׁכָּשְׁלוּ מִלְּהַגִּישׁ לָהּ שׁוּב אֶת יָדָם וּבָהּ בָּעֵת לֹא עָזְבוּ אוֹתָהּ לְרֶגַע. הִיא שֶׁיָּכְלָה לָנוּעַ בֵּין כֻּלָּם, נתְמוֹטְטָה עַל הַמִּדְרֶכֶת (הַתְּעוּפָה קָשָׁה מִן הַהֲלִיכָה, מִשּׁוּם שֶׁהַנְּפִילָה עַזָּה וּלְעִתִּים קָשָׁה מִנְּשֹׂא. מַלְאָךְ זָקֵן שֶׁפָּגְשָׁה פַּעַם בְּבֶּרְלִין סִפֵּר לָהּ עַל כָּךְ אֲבָל הִיא – צְעִירָה, נִרְגֶּשֶׁת, נִלְהֶבֶת מִכֹּחַ הַתְּעוּפָה, דָּחֲקָה אֶת דְּבָרָיו הַרְחֵק מֵאָחוֹר). הִיא נִשְׂרְפָה בְּאֵשׁ הַשֶּׁלֶג הַשָּׁחֹר שֶׁהִתְמוֹטֵט עָלֶיהָ כְּנוֹצוֹת עוֹרֵב בִּירוּשָׁלַיִם.

עַתָּה אֵינֶנָּה אֶלָּא כְּנָפַיִם שְׁמוּטוֹת, מְכֻסּוֹת בְּבֹץ הָעִיר וּבַעֲפַר הַדְּרָכִים שֶׁנִּקְרַשׁ, שְׂעָרָהּ מְכַסֶּה לְמֶחֱצָה אֶת פָּנֶיהָ הַקְּשִׁישׁוֹת, נִשְׂרַךְ אֶל הַכְּנָפַיִם אֶל הַכְּתֵפַיִם הַשְּׁמוּטוֹת אֶל שְׂרִידֵי הַמֻטּוֹת הָעֲצוּמִים. הִיא לֹא בִּקְּשָׁה לִזְעֹק שֶׁהָעִיר מַלְאָה מֻטֶּה וְהָאָרֶץ דָּמִים, אֶלָּא לְשׁוֹרֵר לָהּ אֶת מִלּוֹת הַהִתְגַּלּוּת הַקָּשׁוֹת שֶׁל הַמַּרְאוֹת הַנִּפְלָאִים, שֶׁל הַתְּנוּעוֹת הַבִּלְתִּי שְׁגוּרוֹת, שֶׁל פְּנֵיהֶם הַחַיָּתִיִּים הַדּוּ-מִינִיִּים הַסּוֹתְרִים שֶׁל הַהוֹלְכִים וְהַבָּאִים, שֶׁל הַחַיִּים וְהַמֵּתִים, שֶׁל בְּנֵי הָאֱנוֹשׁ וְשֶׁל יְדִידֶיהָ, הַמַּלְאָכִים.

מֵעָלֶיהָ הָיוּ כָּאֵלּוּ שֶׁהִמְשִׁיכוּ לִנְסֹק. הָיוּ שֶׁרִחֲפוּ בַּדְּרָכִים מִבְּלִי לְהִנָּזֵק יֶתֶר עַל הַמִּדָּה מִן הָאוֹר אוֹ מִן הַחֹשֶׁךְ, אֵלּוּ שֶׁיָּדְעוּ אֶת הָאִזּוּן בֵּין הַחֲלָקִים. וְאִלּוּ הִיא, בַּשָּׂפָה הַזָּרָה שֶׁבִּקְּשָׁה לְהַדְבִּיק בְּחֶסֶד הַמָּעוֹף וְאִלּוּ הִיא, שֶׁבִּקְּשָׁה לִמְצֹא אֶת הַסֵּפֶר כְּאֶרֶץ, וְאִלּוּ הִיא, שֶׁשָּׁכְחָה אֶת הַחֻקִּים (יֵשׁ לִגְוֹעַ בְּסוֹף הַהַלֵּל וּלְהִוָּלֵד מֵחָדָשׁ אַחֶרֶת, כְּעֵשֶׂב אוֹ כְּפַרְפָּרִים) נֶאֶחְזָה בְּחוּט הַחַיִּים וּמָתְחָה אוֹתוֹ כְּחֶבֶל לוּלְיָן, לְהִתְהַלֵּךְ בְּכָל הַקְּצָווֹת הָאֶפְשָׁרִיִּים.

לְבַסּוֹף הָיוּ עֵינֶיהָ אֵפֶר שֶׁלֹּא שָׁכַח אֶת הַדְּבַשׁ וְהִזִּיל דְּמָעוֹת עֲכוּרוֹת אֲפַרְפָּרוֹת, כַּמָּה חֶלְקִיקִים הָיוּ בְּתוֹכָן. לְבַסּוֹף הִתְכַּנְּסָה בְּתַכְרִיכֵי כְּנָפֶיהָ הַבּוֹצִיּוֹת, לְבַסּוֹף נֶאֶטְמָה לַקּוֹלוֹת הַמְּבָרְכִים שֶׁנִּתְבַּיְּשׁוּ, לְקוֹלוֹת הַמְּשׁוֹרְרִים שֶׁנִּשְׁתַּכֵּחַ מֵהֶם כֵּיצַד לְטַפֵּל בְּאֵם גּוֹסֶסֶת,

לְכָל אֵלּוּ שֶׁלֹּא נִמְסְרוּ לָהֶם נַהָגֵי הַפְּרֵדָה,

לְכָל אֵלּוּ שֶׁחָלְפוּ בָּרְחוֹב מִבְּלִי מֵשִׂים.

להמשיך לקרוא

סדנת מסה וממואר: זיכרון, התבוננות, הרהור

מחזור חדש של סדנת "מסה וממואר" בהנחייתי בבית הספר המקוון לכתיבה "בַּיִת, סֵפֶר". מוזמנות ומוזמנים בחום להצטרף ולהעביר את המידע לידידים. הסדנה מתאימה במיוחד למי שרוצה לבדוק כתיבה בסוגות של מסה וממואר וגם למי שמצוי/ה בתהליך כתיבה ויכולה/ה להיתרם ממסגרת של שמונה מפגשים מקוונים מרווחים (פעם בשבועיים) לשם משוב, שיח והשראה. ימי ד' 17:00-18:30, מפגש ראשון: 24.3.21.קבוצה קטנה, מספר המקומות מוגבל. הנה הפרטים:

סוגות המסה והזכרון (מֶמוּאָר) הן מרחב כתיבה מיוחד של התנסות, תהייה ותעייה ולעיתים גם מחוז מאופק, בוקע-לב, של התרסה וקינה. המסה והממואר נוטות לשזור זיכרון אישי בזיכרון תרבותי, פוסעות בשביליו הלא פתורים של ההרהור ויוצרות זיקות בין הפואטי וההגותי. הסדנה תלווה כתיבה עצמאית של המשתתפות והמשתתפים. מתוך כך נארג בכתיבתם המופתית של וירג'יניה וולף, שארל בודלר, ולטר בנימין, ז'ורז' פרק, נטלי סארוט, לידיה פלם, רוברט ואלזר, לאה גולדברג, ש"י עגנון, ז'קלין כהנוב, סלמאן נאטור וטא-נאסי קואטס; לצדם נפנה לכותבות וכותבים בישראל ובעולם הפועלים כיום.

  • הסדנה מתאימה לכותבים מתחילים ומתקדמים, כמו-גם ליוצרים בין-תחומיים.
  • הסדנה תעודד להעז התנסויות חדשות, לצד פיתוח טקסטים בהתהוות.
  • הנרשמים יקבלו שני ספרי יסוד שילוו אותנו, הכלולים בעלות הסדנה.
  • להרשמה אנא שלחו את שמכם בצירוף מספר טלפון, לכתובת: bayit.sefer@gmail.com, ולציין בנושא: לסדנת מסה וממואר.
  • עם סיום הסדנה תהיה אפשרות להצטרף לסדנת המשך לשם שמירה על רצף כתיבה מוזמנות.ם לפנות אלי בשאלות / התלבטויות וכדומה: כתבו אלי >>

הספרים המלווים ולטר בנימין,"פרויקט הפסז'ים" (רסלינג) לידיה פלם, "איך רוקנתי את בית הוריי" (ושתי-רסלינג)

עלות וזמנים עלות כוללת את הספרים המלווים. 8 מפגשים מקוונים בני שעה וחצי, פעם בשבועיים. ימי רביעי, 17:00-18:30. תאריכי המפגשים: 24.3, 7.4, 21.4, 5.5, 19.5, 2.6, 16.6, 30.6 לאתר "בית, ספר" >>

ספרות והזרה

מרחב שבו אנו נהיים לעצמנו דרך מסעותינו בזרוּת

[פורסם בתוך: הו! 20, "מהי ספרות?", ספטמבר 2020]

* הקדמה * את תחילת התהוותו של הגיליון המיוחד של "הו!" ראיתי בתחילה בקול, בכנס בנושא "מהי ספרות?" שהתקיים בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב – יוזמה של עירן דורפמן, עם כניסתו לכהן כראש חוג. דורי מנור לקח את זה הלאה וגלגל את השאלה הגדולה גם אל ההקשר החוץ אקדמי – סופרות, סופרים, משוררות ומשוררים, מסאיות, עורכות ועורכים מתרגמים ומתרגמות שנענו בריבוא תשובות וכתבו מהי הספרות לדעתם. עצם המהלך הזה – מהאקדמיה אל שדה הספרות ולהפך הוא חשוב ומיוחד בפני עצמו. 

אחד הדברים העוצמתיים ביותר שעולים מתוך 95 המסות הוא האהבה לצורה החמקנית, הבלתי נתפשת להגדרה ברורה שהיא הספרות. מצויים בו גם ההתלבטות מהי האהבה הזו, הבטחון בערך שמתקבל מקריאה, בשונה למשל מצפיה בסרט או בסדרה, התחושה שכל זה עוצמתי מאוד אך גם קשה לדיבוב וכמו מתרושש ואובד ברגעים ההיסטוריים הנוכחיים. רגעים שבהם הקריאה אולי שבה לקדמותה המסוגרת האליטיסטית ואולי מתהווה לנגד עיננו לישות שונה, מגוונת ומעורבת במדיות נוספות ובז'אנרים גבוליים. יש שיאמרו שמתוך רגעי החמיקה הנוכחיים של הספרות היא נוכחת יותר. ויש שישֹאו את התהייה הקשה בשקט, בזהירות, כמי שנושאים על חזם, עטוף בבדים, תינוק זקן שאסור להראותו. 

אחד הדברים שנגעו בי ביותר היו דבריה של חנה פולין-גלאי: עד כמה הקריאה בספר, בספר ממש בעל דפים ריחניים מיוֹשן ואולי אפילו קרועים בשוליהם – אותה קריאה שבעבר נחשבה כמה שמאפשר לנו לנוד הרחק – מאפשרת בימים האלו רוויי המסכים והתנועה המרושתת להוות ברגע הנוכחי ובמרחב הקונקרטי. להיות בעצם הנוכחות. 
בגיליון כלולה גם המסה המופתית של נעמה צאל, זכרונה לברכה, שנכתבה לפני מותה ועוסקת בסיפיות השפה וביכולת לבטאה.

זהו באמת גיליון מיוחד שמבזר את המעשה השתלטני של סארטר וצורת מחשבתו על הספרות, ומעביר אותו לידיים מגוונות שמתכנסות כולן במסות קצרות על השאלה "מהי ספרות?". כלולים בו רבים וטובים מאוד – כאן אפשר להזמינו, למצוא תוכן עניינים ועוד >>

המסה שלי נכתבה מתוך קשב לפרוסט, ש"י עגנון וז'ורז' פרק, ביקשתי ללמוד מהם על האפשרות להרחיק כדי להתקרב.

A Place beyond Belief in Pristina, Kosovo, Nathan Coley
להמשיך לקרוא

השקה ירושלמית ל"נתן", בבית עגנון

— הזמנה —

אני שמחה להזמין להשקה הירושלמית של ספרי "נתן", שתתקיים בבית עגנון,
משתתפים: גלילי שחר, סדרה דיקובן-אזרחי ואורי ש. כהן. מנחה: עידן צבעוני.
יום ג', 21/5/2019, 19:00, בית עגנון, רחוב קלאוזנר 16, ירושלים.

מצורף קישור לאירוע בבית עגנון >> 
~ אם יש ידידים ירושלמים שיתעניינו ותוכלו ליידעם, אודה על כך מאוד ~

אתברך בבואכם,
עדי

דף הספר ופרק ראשון ב”עברית” >>

ריאיון רדיו עם ציפי גון-גרוס בגלי צה”ל פתאום השפע הוא מעציב ומעיק >>

העיר, המרחב והספרות – מפגש שיח

14 במרץ 2019, 17:00 – 18:30 הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי, אוניברסיטת תל-אביב

מפגש שיח בין עדי שורק ועודד מנדה-לוי, מנחה: עודד וולקשטיין

הרומן "נתן" מאת עדי שורק מסופר כשיטוט בעיר ניו-יורק, מבעד עיניו של נתן, ישראלי שהסתבך בחובות ומחפש בעיר הגדולה מוצא. מצבו השכוח, הסיפי, מאיר את המרחב באופן מרושש ועשיר גם יחד.
הספר "אני זוכר" מאת ד"ר עודד מנדה-לוי בונה ומפורר את העיר תל-אביב מזיכרונו המוחשי והמתעתע של הילד, הנער והגבר שגדל בה.
בשיחה ביניהם יקראו שורק ומנדה-לוי מספריהם, וידברו על העיר כעל מרחב הטרוגני רב-פנים. מרחב שבה-בעת שהוא מכיל את הבנוי והמצוי סביב, את החיים כאן ועכשיו – הוא גם מרקמם של ציטוטים, זכרונות תרבותיים, עקבותיהם של מתים – שאנו משוטטים ביניהם מדעת ובבלי דעת, עדים לרחשיהם ושוזרים אותם באותה מַפָּה כפולת פנים שבין היומיום והספרות, בין החיים והכתב.

את הערב ינחה ד"ר עודד וולקשטיין, חוקר ספרות, מתרגם ועורך בהוצאת כתר. מרצה במכללת ספיר ומחבר הספרים "אני אומר לכם שאני מת – מסות על אדגר אלן פו" (רסלינג) ו"משמרת לילה" (ידיעות ספרים).
 
על המשתתפים:
עדי שורק היא גם מחברת ספר הפרוזה "תיירות פנים" (2006) הקושר בין האלפבית העברי לערים חיפה ותל-אביב. בימים אלו היא עוסקת בשאלה "מהי הספרות כעיר מקלט?" במסגרת מחקרה לדוקטורט. "נתן", הוא ספרה הרביעי.
ד"ר עודד מנדה-לוי הוא גם מחברם של שני ספרי מחקר על העיר והספרות: "על קצה המקום" (2011), "לקרוא את העיר" (2010). "אני זוכר", הוא ספרו השני בפרוזה.

המפגש יתקיים ביום חמישי, 14 במרץ 2019 בשעה 17:00 
מוזמנים להגיע למפגש, גם אם לא קראתם את הספרים.
​משך המפגש כשעה וחצי .
הכניסה חופשית אך מומלצת הרשמה מראש >>

פיליפ רנצר, "העגלה הגדולה, 2002

בטלויזיה ראו אישה יפה עצובה

[קטע מתוך "נתן"]
הועלה לכבוד מפגש שיח על המרחב העיר והספרות – בין עודד מנדה-לוי ועדי שורק, בהנחיית עודד וולקשטיין | יום ה', 14/3/2019, 17:00 | ספריית סוראסקי, אוניברסיטת תל-אביב. פרטים מלאים >>

ומצורף מטה גם תצלום של תמרה מסל והזמנה לתערוכה שלה שנסגרת ביום שבת הקרוב!


תמרה מסל, קופסת טלויזיה (1), 2019

נתן. בלילה כמעט שלא ישן. הריאיון הגדול שציפה לו למחרת העצים את חריקת קורות העץ מתחת לשטיחים, חריקות זעירות של חומרים שאינם מפסיקים לנוע, להתגושש זה בקצותיו של זה, להתכלות, להתחרקק בחרקוקים שלא ניתן לשמוע אלא בדמדומי אי-הירדמות, כאשר תדרי חשמליות ותחתיות מודגשים וכל מכונית מרעידה את ההכרה, שעה שזמזומי עמודי חשמל אוטמים את האוזניים וציפורים מגרגרות גרגורים משונים, מדובבות את שחור הלילה בינן לבין עצמן, לעיתים בקריאות משונות, תמוהות, כאילו ננערה בהן איזו תובנה קשה שהעיפה אותן אל משך הידוע רק להן. המקרר רעד וקרקש רעד וקרקש. בין לבין הודיעו פרסומות בטלוויזיה (שנתן פתח כדי לתת לעיניו על מה לשהות) על טעם חדש של דונט – דונט בטעם אפרסק, או משהו דומה. אחר כך הודיעו על כדור חדש שעוזר לשינה ומשלים את זה שעוזר להרגעה ואינו נוגד את זה של הדיכאון, ששיניה הצחורות המסודרות במפגיע של השחקנית הודיעו עליו בחיוך עולץ וקפוא. פיצוץ הבליח ושקט. אגזוז או ירייה. התחתית עברה והרעידה את הבית רעדה קלה שגרמה לשטיחים מקיר לקיר להיראות לרגע – מן המצב של השכיבה על הספה, מן הקִרבה הזו לתחתית ומן הזווית הצדדית של השכיבה – כחיה מתמתחת שגופה נרעד בעונג או באימה. הקורות המשיכו, שולחות מיחושים זו לזו, חורקות עיני עץ גדום, משתלבות בקריאות תנשמת, בנשימות סנאים ישנים. לפתע לא ידע נתן אם חם או קר. אם קר או חם. כנראה נרדם לרגע וחלם שכתם גדול התפשט על הרצפה, ולא ידע אם ניתן לנגב אותו – אם הוא קר או חם. בסרט שהוקרן בטלוויזיה ראו אישה יפה עצובה. בכל פעם שרצתה להיאסף מעיצבונה הלכה לעצב את ציפורניה באחד מעשרות מכוני המניקור שהיו בסמוך לביתה. הסרט התעכב על תלישת העור סביב הציפורניים בעזרת קוצץ ועל פניה הצחות, המושלמות, המעלימות כקסם בדידות גדולה.

הזמנה לתערוכה של תמרה מסל:

גלריית עודד שתיל | ליברמן 8

לפרטים נוספים — תמרה מסל >>

החיבוק האחרון

מבחר ביקורות

במהלך החודשים האחרונים התברכתי בהתייחסויות נהדרות לרומן "נתן". אני מעלה כאן קטעי ביקורות שכתבו רן בן-נון, יוני לבנה וקרן דותן. ועוד, קישורים לרשימות, ראיונות ושיחות שנכתבו והתקיימו בידי ציפי גון גרוס, שירי לב-ארי, ענת שרון-בלייס, שועי רז, המוסך ואלכסון – שיצרו הד ומקום לספר ועל כך תודותיי הגדולות:

החיבוק האחרון
רן בן-נון, ידיעות אחרונות, 5/12/2018

לאחר שחייו מתרסקים, נוסע נתן, מומחה לתאורה סולארית שנכשל בעסקיו לחפש את מזלו בניו-יורק. עדי שורק יצרה סיפור עקירה ונדודים עכשווי שמוגש בעברית ממורקת. ספרות שיודעת לעשות כבוד למה שהיה כאן לפניה ויוצרת ספרות חדשה ומרהיבה, פורצת דרך, המוזרקת באור גדול היישר אל התודעה, שנפתחת לקראתה בהתפעמות.

"את החיבוק האחרון אף פעם לא זוכרים" כותבת עדי שורק בספרה "נתן". החיבוק ניתן בשדה התעופה ומשם החיים נפרדים ומתפצלים, ואולי אפילו מתחילים מחדש. החיים החדשים של נתן לא נושאים בחובם הבטחה גדולה. הזמן הוא סוף שנות ה-80 ונתן, מומחה באנרגיה סולארית שנכשל בעסקיו, עוזב את ביתו ומשפחתו ונוסע לניו-יורק כדי לנסות את מזלו מחדש. הוא מתרסק על ספה בביתו של חבר ותיק וחמוש במכתב המלצה של חבר אחר, האחרון שעוד נשאר לו בארץ – יוצא לדרך.

זוהי מסגרת הסיפור, אבל מלבד הרקע הבנאלי הזה – הוא יחיד ומיוחד באמת. זה מתחיל בשפה המיוחדת של עדי שורק, עברית שתמיד מרחף מעליה איזה צל של ארכאיות עתיקה, מושלם לסיפור של עקירה ונדודים, כאילו ניו-יורק היא איזו עיירה שלום-עליכמית, שצריך להתחנף בה אל הפריץ. ואז מסדרים לנתן ריאיון עם הפריץ, כלומר איל הון נערץ כלשהו ועד שזה יקרה הוא משוטט ברחובות העיר הגדולה, כאילו הולך לאיבוד בכוונה.

המבט של שורק מוצא פיוט בכל דבר – מפועלי העירייה הקמים מוקדם בבוקר למלאכתם, דרך המשוגע התורן שנושא נאום על סנאים שטניים ועד להמוני התיירים הגודשים את מדרגות מוזיאון המטרופולין, שנתן משתלב ביניהם בשמחה, מחשבותיו נודדות אנה ואנה כשהוא שואף לקרבו את המקום ואת הזמן. בשעה שנתן מאבד את דרכו בניו-יורק, מחפש ספסלים שניתן לנמנם עליהם וחנויות שניתן לשוטט בתוכן בלי לעורר יותר מדי חשד – אשתו רינה ובתו רותי נשארות בארץ, מנסות להתמודד עם מה שיש, מוציאות מהארון סרוויס משפחתי יקר, שאין כמעט מה להניח עליו. השפה של שורק מתגבהת ומתמרקת לכבודן, מגלה בחלל ישויות לשוניות ונוכחיות מזהירות, המלוות אותנו באשר נלך וצובעות את עולמינו בצבעים של בדידות.

זו ספרות שיודעת לעשות כבוד למה שהיה כאן לפניה ויוצרת ספרות חדשה ומרהיבה, פורצת דרך, המוזרקת באור גדול היישר אל התודעה, שנפתחת לקראתה בהתפעמות. כמה טוב שיש לנו כאן כותבת כזו, וכמה חשוב. העברית עצמה, וגם אנחנו, דובריה, זקוקים לה כל כך.

——————

"נתן": ספר חכם שמאתגר את קוראיו
יוני לבנה, 3/11/2018, "7 לילות", ידיעות אחרונות, Ynet.

בספרה החדש והמקורי, עדי שורק מתייחסת לקוראיה כאל אנשים אינטליגנטים שיכולים להבין בדיחות דקות, מעברים מהירים ומקטעי הזיה. הספר דורש ריכוז, ועושה חשק לחזור אליו ולהתעמק.

עדי שורק היא חלק מקבוצה מצומצמת של כותבי פרוזה ישראלים שהכישרון, ההשכלה והטכניקה הספרותית שלהם שייכים בבירור לסקאלה אחרת […] גם כשנתן מאבד אחיזה במציאות, כשהוא הופך למין גיבור קפקאי בסיוט עירוני, לאליס בארץ הפלאות הניו־יורקי – ההפלגה הספרותית יוצרת מתח עלילתי […] די בטוח שאחזור לספר הזה. להתעמק, למשל, במקומות שבהם שורק שותלת דמות צידית של נערה משוטטת, כמין כפילה שלה עצמה. מי שאולי תהפוך למספרת או יוצרת. כבר עכשיו, ניכר ששורק מצליחה למזג כאן שני נושאים ספרותיים בולטים משנות האלפיים […] 'נתן' יוצר הקשר מציאותי יותר לגל ספרות וקולנוע דיסטופיים. במקום סוף העולם, שורק מדברת על הרגע שבו האנושות מפסיקה להזדקק לאנשים, למומחיות שלהם. נתן הוא לא בדיוק הקבצן או הפושטק המלומד שסופרים כמו מנדלי ושלום עליכם חיבבו על הקוראים. הוא דמות מהוגנת וחכמה, לפחות בעברו, ספק סטארטאפיסט, ספק הוזה, שמתפקד כשגריר מטעם קורא בן זמננו. המציאות שלו היא סיוט בעיניים עכשוויות: הזדקנות, חיפוש עבודה לשווא, שוטטות בעיר בלי סמארטפון ומפה לוויינית. הפיכה מבעל בית למהגר ונווד […] הספר בונה סביב הקול שלו עיר שלמה, דמויות, ביוגרפיות, שכל פרט ופרט מתוכן רק מחכה למבט ולתנועה. מדוכן הנקניקיות הזולות ועד בית הקברות היהודי העתיק." להמשך הביקורת >>

——————

על קו התפר
קרן דותן, 13/12/2018, ישראל היום

"נתן" של עדי שורק מגולל סיפור של אדם שחייו השתבשו, ומתוך השיבוש הזה גם הכתיבה נפרמת ומחפשת מפלט • התוצאה מסחררת

" השיטוטים של נתן בניו יורק […] מפגישים אותו עם שתיקותיו ועם חסימותיו. אחת הסצנות היפות ביותר בספר מתרחשת כאשר שיטוטיו מביאים אותו אל בית הקברות היהודי "שארית ישראל" בדרום מנהטן, העתיק ביותר באמריקה הצפונית, שהוקם בשנת 1659. שם תוקפים אותו זיכרונות שמובאים כמו מתוך הזיה, קטועים וסתומים כמו הכתובות החסרות שהוא קורא על האבנים: "לעילוי נש.. טויבא בת ר' אה.ון".
הכתובת המשובשת, המורה כי הנערה נספתה בשריפת "הבניין המשולש" ב־1911, יחד עם עוד עשרות חייטים, ובעיקר תופרות, יהודיות ואיטלקיות, שנשרפו חיים ב"סדנת יזע" בגריניץ' וילג', מזכירה את היסודות הרקובים שעליהם בנוי השגשוג הכלכלי האמריקני, אז והיום. אבל החיבור בין ההווה לעבר הוא חלק מתנועה עמוקה יותר, המחברת את סיפורו העכשווי של נתן עם סיפוריהם ההיסטוריים של גברים יהודים, שגם לפני 100 שנה ויותר עזבו את משפחותיהם ואת נשותיהם העגונות ב"עולם הישן" ובאו לחפש את מזלם בעולם החדש. והתנועה המחברת את ההווה עם העבר היא חלק מהמהלך הכללי של הספר, שיכול להיתפס כניסיון לנוע מהפרוזה הישראלית העכשווית אחורה אל מקורות ההשראה שלה, בייחוד ב"ארון הספרים היהודי".

הסיפור הגרעיני על נתן חסר המזל שהלך לחפש את מזלו באמריקה נפרם ברומן לחוטים־חוטים של הקשרים – מעשיות חסידיות, פרפראזות על סיפורי שלום עליכם ועגנון, ציטוטים והדהודים של המקרא והקוראן, ולטר בנימין וז'ורז' פרק, ועוד ועוד – שמפרקים את הסיפור ליסודותיו, אבל בה בעת גם בונים אותו כמבנה ארכיטקטוני רופף ומרהיב שאינספור קצוות פרומים קשורים בו.

ניו יורק עצמה מדומיינת כאן כ"גריד" מספרים גדול ואנונימי, שתי וערב של רחובות ממוספרים חסרי ייחוד – מין לוח שחמט גדול – שדווקא משום כך אפשר "לשחק" עליו, "לתפור" בו משמעויות. שורק משתמשת פעם אחר פעם בביטוי הדו־משמעי "קווי התפר" כדי לתאר את המשמעויות ש"נתפרות" דווקא מתוך השוליים, מתוך המפגש עם הקשרים אחרים. להמשך הביקורת >>

לרשימות, ראיונות רדיו ווידאו נוספים, שנכתבו והתקיימו בידי ציפי גון גרוס, שירי לב-ארי וענת שרון-בלייס, שועי רז, "אלכסון", "המוסך" >>