מרחפת | מיכל אורגיל

גליה קמה משנתה ומיד נעמדת וצועדת הישר ניכחה, כאילו יצאה מחלום אל תוך משימה דחופה – להסיע את העגלה מהמסדרון עד המרפסת ולהעביר מעל המשוכה של מסילת דלת ההזזה, להשלים סיבוב סביב המטבח עם הבימבה, לקחת ארבע או חמש בובות בבת אחת מהחדר שלה לספה בסלון, להושיב ולהחזיר חזרה בשתי ידיים קטנות-מארגנות-מחזיקות-את-הקבוצה.

■

היום קרה המקרה הנדיר שהצלחתי לישון זמן ניכר בצהריים, שינה עבה שיוצאת משליטה ויודעת בשלב מסויים שעליה להיפסק אבל לא מצליחה ושוקעת עוד עוד בחלום והחלום עסוק ביקיצה.
וכש-ע. העיר אותי הלשון הייתה קצת בחוץ וחששתי שלכן צחק בחיבה וחשתי לא בנוח שנחצה הגבול בין הפנים לחוץ והחלק הרטוב יצא קצת, והרווח הזה בין השיניים, ואפילו שהוא אוהב זה הרגיש כמו נפילה.

וקמתי ומיד מה לעשות באחר-הצהריים ולסדר את הזמנים ולתאם את השעות ומיד ללכת להליכה לצאת לכתיבה להתארגן ליציאה

>> מתוך ספרי שבכתובים "לפעמים מאבדים אנשים" 

>> הציור של מיכל אורגיל הנו חלק מתערוכת המכירה "לחם ושושנים" של מגזין אתגר 

"זמן קצר לפני בואה של לוּצינה שוב חזר אותו החלום, שלא ידעתי כלל שעדיין אני גוררת אתי, ולא לבדו הופיע, אלא מוקף מראות-בהקיץ עכשווייים, שהיו מקורו והרקע והמבוא שלו. החלום הזה, שחלמתי אותו לפני כמעט חודש, שיחזר בנאמנות מפליאה גם את מה שהיה לפני שנים רבות כל-כך, וגם את מה שחלמתי לילה אחד אז, במחנה – זה משתרבב לתוך זה, מציאות וחלום, והקשר בין שניהם הדוק כל-כך

ללא כותרת, 2010 | דגנית ברסט

, עד שהתעוררתי בזעקה, כמו אז, והייתי בטוחה שאני מתעוררת לא עכשיו, אלא אז, וחיפשתי את לוּצינה על-ידי, את זרועה החשופה, את גבה המופנה אלי, כי אמנם חלמתי שהיא ישֵנה וגבה אלי, כדרכה תמיד, ורציתי לצעוק כמו אז: לֶשֶׁק ישנו! לֶשֶׁק חי! – הצעקה הזו כבר עמדה על שפתי".

בדומה למרסל פרוּסט בתחילת הזמן האבוד שלו, ואולי מעט כמו ז'ורז' פרק, בהגיג "המיטה" (בספרו "חלל וכו'") – מובילה אותנו זופיה ר' מן החלום אל הערות, מן הערות לחלום, משבשת את קווי התפר של המציאות, לא רק בין דמדומי ההכרה, אלא גם בין הווה ועבר. חלום בתוך חלום, חלום-עבר החוזר לפתע ומשחזר אף את הוויית השינה מאז – את הגוף שישן לצידה, את ריחותיו, את מזגו, את עצם נוכחותו, נוכחותה של לוצינה, נוכחות החיים במלואם.

ספרה המופתי של רומאנוביצ'ובה (שהיו לי העונג והזכות להפגש עמו לאחרונה, לאחר שהודפס מחדש), שכמו קרא לעברי מבין מאות ספרים על המדף בחנות, כבש אותי אליו בעדינות המופלגת של תנועתו.
אין שם דרמה, לפחות לא במהלך רוב הספר (לקראת סופו הדרמה כן נדרשת לה, לרומאנוביצ'ובה, משום מה, כאילו הייתה הדבר היחיד שיכול היה לקטוע את עדינות הכתיבה ולהביא את הספר אל סופו). לאורך הספר הדרמה פתוכה בין השמשות, חבויה כמחשבה, כידיעת החיים על פי סיפור, כחברוּת נעוּרים שחלפה, כחיים שלא תוכל לחיות בחיוניות. לא היא ולא לוצינה.

החלום מוביל אל הערות, הערות אינה, קומי!, אך היא אינה מתעוררת. הייתכן שהחיים נחיו במלואם דרך לחישות, על מיטה קשה במחנה ריכוז? כיצד העבירה לוּצינה את כל התפארת הזו לחברתה הצעירה במילותיה, מניסיונה הצעיר שנקטע בלא חמלה?
היתכן שכל חייה תתגעגע לאותו שיח? לאותן מילים שלא ניתן היה להגיע עדן, לחיות על פיהן או לממשן לאחר השחרור, הבריחה וההשרדות?

ההתפכחות שבספר – העמידה לנוכח המרחק הפעור כבר מזמן, בינה ובין לוצינה, עם מפגשן לאחר שנים – היא הפרדה עדינה של קורי חלום, היא התנועה שבין שכיבה לעמידה, כל הטווח הזה, שבו הרגל מגששת למצוא מאחז יציב ונפרדת מן הענן הרך או המטלטל של ההזיה.
מוביל לשם ומלווה – החלום שנחלם אז, שנחלם היום, שמתעוררים בו פעמיים: פעם אחת לפעם, פעם שניה לעכשיו, שמפענחים את הווצרותו מחדש דרך קולות הרקע של הגשם שירד בדיוק בזמן ההרדמות, מבעד לנביחת הכלב, קולות ששימשו, בתיווך החלום, פס קול מחודש לחלום ההוא, מאז.

בהקשר של עבודת כתיבה עם חלומות, ניתן לראות כיצד המעבר מערוּת לחלום וחזרה – מאפשר עושר מיוחד, המאיר את החלום באופן שקושר אותו אל המציאות והשופך את אורו חזרה אליה. במקרה של "המעבר בים סוף", משמשים קווי התפר עצמם, בין המציאות לדמיון, כמיטונימיה – תמונת ראי מוקטנת – לעצב ולתחושת הפספוס של הדוברת; חיים שהופקדו בבקבוק, כמגילת סיפור, ולא הצליחו להמשות (להתעורר לחיים) אפילו משניצלה היא עצמה בגופה וחיה לכאורה חיים שלמים.

"[...] החלום עיקל לעצמו את רחש הגשם הדולף, שגבר כנראה רק לאחר שכבר נרדמתי, כי לולא כן הייתי שמה לב אליו, לגשם הזה שכמעט הפך לסערה, והייתי חושבת על מסעה של לוצינה ומתעצבת. החלום אף ניצל לטובתו את רוח הפרצים, שמייללת בחדרי באופן מרגיז כל-כך, רוח מערבית שנושבת מהאוקיינוס ישר לחלוני [...] ואז, ברגעים האלה, מופיעה התהלוכה הסמויה ההיא וצועדת מחלוני שאינו אטום כהלכה אל דלת חדרי, שאף היא אינה אוטומה, ונשמע דשדוש בלתי פוסק של המוני רגליים, ונחשול של נשימות, אנחות, מין תלונה רוטטת, מציף את החדר [...] ואף זאת ניצל החלום לטובתו, שמישהו חצה את הרחוב בחפזון מאימת הסערה, והרי כל אחד יודע איך קול צעדי אדם בלילה עשוי להיכפל ולהתעצם. וכאילו לא די בפעלולים האקוסטיים האלה, נשמעו בסמוך גם נביחות של כלב. זאת אני יודעת בודאות, כי כשהתעוררתי ודעתי הצטללה לחלוטין, עוד הספקתי לקלוט את קול הנביחות ההן, הנדירות בעיר, אותן ואת הצעדים, לפני שהתרחקו ונדמו."

>> הוצאת עם עובד, סדרת פרוזה אחרת בעריכת אילנה המרמן, בתרגומה (הרגיש, המופלא) של עדה פגיס.

עוד על הספר ב"סיפור פשוט" >

פרטים על "בגוף ראשון" – סדנה לפרוזה אוטוביוגרפית >

הציור של דגנית ברסט – מתוך "לחם ושושנים", תערוכת המכירה של מגזין אתגר >

    בחצר בֵּיתן הדשא גבוה ובעל ריח ולא גזום והיה עץ אחד. לבטח אחד לפחות, רחב ענפים. וישבנו שם והבית בצד ופניו אלינו, רחב ופתוח למרות    שדלתו אולי סגורה. אין זה משנה. ויחד אכלנו חמציצים שצמחו שם. מצצנו את הגבעול, חברתי רננה, אמהּ ואני, ועשינו פרצופים מצחיקים מרוב גבעולים חמוצים. ואכלנו. ואולי אחר כך נשכבנו על הדשא והבטנו בשמיים הכחולים ודמיינו איך העננים הלבנים כמו כל מיני חיות. וידעתי שככה אני רוצה להיות.

■

שני חמציצים; צלם לא ידוע

 מספרים שסבתא שלי הייתה מכינה מרק חמציצים.
ודאי אכין מתישהו מרק חמציצים. מספרים לי שהיא רצתה להיות ארכיטקטית ושהתחילה ללמוד וכשהייתה בהריון אמרו לה שלנשים בהריון אסור לנהוג אז הפסיקה לנסוע לטכניון. מספרים לי שהתינוק הראשון מת לה בלידה ואחר כך לא רצתה ללדת אף פעם ופעמיים נולדו לה בטעות. מספרים לי שהיא לא העזה להחזיק אותי כתינוקת. ופעם אחת החזיקה אותי בלית ברירה. ואחר כך מתה. מספרים לי שהיו לה ידיים טובות ושהייתה משנה חדרים בלילה ומעבירה מסלון לחדר שינה ומפרוזדור למרפסת.

והייתי מתחפשת בתחפושות שהכינה בעצמה לאמי: ראשית זו שתאמה לגיל תשע, פרפר. שנית זו שהתאימה לגיל עשר, מרקיזה. שלישית זו לגיל אחת עשרה, נסיכה פרסית. ומיששתי בהתפעלות וידעתי שהרקמות והתיפורים נעשו ביד אוהבת והרגשתי זכות וקירבה.

מספרים לי שפעם סבתא שלי נהגה להכין מרק חמציצים ואני ודאי אכין באביב הזה כי אשתתף בטיול של מלקטים עם משפחתי. ובמשך כמה שבתות נלך ונלקט ונרשום מתכונים ונבשל, דאי נלקט עלי חובזה וברקן וחומעה. מעניין אם היא קטפה אותם בגינה שלה היפהפיה הגדולה שהדשא שלה גבוה ודשן או שקנתה אותם. כנראה קנתה אותם מירקן ערבי.

אני רוצה ללמוד לבשל אוכל ערבי. לבטח אכין באביב מרק חמציצים ואורז עם עלי חובזה, שהלא-ערבים קוראים לה חלמית. מעניין למה תמיד ידעתי שאפשר לבשל את החובזה אבל אף פעם לא העזתי. לעומת זאת ידעתי שכלבים עושים פיפי על חמציצים אבל לא מנעתי מילדיי ומעצמי לאכול. ובשפרעם ראיתי עלים לא מוכרים ושאלתי: מה זה? והירקן אמר לי שֵם. ושאלתי מה עושים עם זה והוא אמר לי מה. ומשום מה הזעתי והתביישתי כאילו אני שואלת משהו אסור, או כאילו הבורות מסגירה את היותי זרה, או כאילו הנסיון לדבר אינו אפשרי בכלל ושכחתי, מיד, מה שאמר.

■

 יכול להיות שבזמן ששכבנו על הדשא ראינו ענן בצורת פרח שהשמש צבעה אותו סביב בצהוב והוא צהובלבן וכיסה אותנו, ונרדמנו עד שבא הערב וצריך ללכת לישון.

>> מתוך ספרי בכתובים "לפעמים מאבדים אנשים"

"כאשר במקום הבן המיוחל, הצפוי, הנגזר מראש כמעט – אלכסנדר – נולדתי בסך הכל אני, אמא, מבליעה אנחת גאווה פגועה, אמרה: 'לפחות תהיי מוזיקאית'.
[...]
הדוֹ – לבן בעליל, ריק, לפני היות הכל [ברוסית "דו" פירושו "לפני"], הרֶה – תכול, המי – צהוב (אולי בגלל – midi? [צהריים בצרפתית]) הפָה – חוּם (אולי בגלל שמלת היציאה של אמא מ faille- [טפט - אריג דק של משי] והרֶה – תכול – בגלל "רֶקָה"? [נהר ברוסית]) וכן הלאה, וכל ה'הלאה' האלה ישנם, רק שאיני רוצה להכביד על הקורא שיש לו צבעים משלו וסיבות משלו להם".

מרינה צווטאייבה זוכרת, היא זוכרת עם הכלי שבו היא כל כך טובה, השפה, היא נותנת לנו לחוש בכך. היא יוצרת כמה תנועות – הזיכרון עצמו של התחושה הילדית של הצליל שבאה לידי ביטוי בחיבור בין הצליל לצבע, המעקב הבוגר אחר "מקורות" הצבע שנבחר עבור כל צליל, וכמובן התנועה המצלולית – המוזיקה של המילים עצמן שמייצרת מודעות מוגברת לשפה.
צווטאייבה יוצרת למעשה מוזיקה בשפה – רה, רקה / מי – מידי / פה – פאייל – ומחזירה אותנו למה שהיא עושה, אל מה שהיא גדלה להיות – לא בן, לא מוזיקאית כי אם משוררת – מוזיקאית של מילים.

בהקשר של העבודה עם חומר אוטוביוגרפי אפשר לראות כאן את המשוקעות בשפה ואת ההדגשה שלה, לעיתים על חשבון נוחות הקריאה (כמובן שחשבון זה צובר משקל גדול יותר במהלך התרגום, המתמודד עם שלוש שפות במקום שתיים: עברית, רוסית, צרפתית). ניתן לחוש את המשקל הרב שניתן למצלול כאן (ולמעשה בכל הספר), המתיק את החומר האוטוביוגרפי והופך אותו ליצירה, בטווח המשחק שבין הזיכרון כפשוטו למוזיקה.

"אמא שמחה לשמיעה שלי ובעל כורחה שיבחה אותי, ומייד, לאחר כל 'יופי!' מתפרץ, הייתה מוסיפה בקרירות: 'בעצם, את לא גורם כאן. השמיעה – מאלוהים'. 'שלך –  רק המאמץ, מפני שכל מתנת אלוהים אפשר לדכא', הייתה אומרת אמא מעל לראשי בן הארבע, הלא קולט בעליל ועל כן כבר חורט בזיכרון כך שאחר-כך כבר לא תוציא משם בשום דרך. ואם אני את השמיעה הזאת לא דיכאתי בעצמי, כי אם גם לא הנחתי לחיים לדכא ולחסום (וכמה הם התאמצו!), אני חייבת את זה שוב לאמי. אילו היו האמהות אומרות לילדיהן לעיתים קרובות יותר דברים לא מובנים, הילדים האלה, בבגרותם, לא רק שהיו מבינים יותר, כי אם היו גם נוהגים ביתר נחרצות. אין צורך להסביר לילד דבר, את הילד צריך לכשף".  

צווטאייבה מדגישה את משמעותו הרבה של הנאמר חסר המשמעות, או זה שמשמעותו אינה מבוררת לאזנה של ילדה. הבלתי-מובן שנאמר בידי האם האהובה (על אף נוקשותה של האם, היא מתוארת כדמות אהובה ומעתירה בידי צווטאייבה שמכילה גם את מחדליה ומוזרויותיה), נחרט בלב התר אחר המשמעות שנים אחר כך.

לפעמים נדמה את עצמנו לילדה, למי שנותנת את עצמה בידי הטקסט. ניתן לחוסר המשמעות, לצליל של השפה, לחלחל אלינו, נתור אחר הקשריו אחר כך, כמו מחפשי אוצר.

[הציטוטים מתוך "המסע אל הים, פרוזה אוטוביוגרפית" מאת מרינה צווטאייבה; תרגום מרוסית: רנה ליטוין, הוצאת חרגול, עמ' 13-15].

עוד על הספר ב"סיפור פשוט"  >>

"זה רעיל" קרא לעברי איש נמוך קומה בגיל עמידה מתקדם והרתיע את ידיי מלהמשיך ולחפש תחתונים שהיו ערומים בסלסילת מבצע.

"מה?", הפטרתי באופן שניסה לגייס מחדש את המרחב שיגן על פרטיותי. "הקינואה, יש עליה קליפה שאם לא שוטפים אותה היא רעילה", התיז את המילים בעסיסיות משונה והביט בעין אחת בקינואה ובשניה בתוואי הדרך שבין אצבעותיי לערמת התחתונים. משהו מן הרעל היה שם, פשוט ונוכח.

הוא לא היה עילג בשפתו אך העילגות עטפה אותו, ובעצם אינני יודעת מדוע אני מכנה זאת עלגות, את אותה תאווה פולשנית, עלובה, שחמקה מלשונו אל כיווני, חוטמו נוזל מטה ופיו מפרכס מעט, איש לא יכול היה לראות זאת, הכל נראה סולידי וסתמי. "בסדר, תודה", הפנתי את מבטי מערמת התחתונים היפים שביקשתי להמשיך ולבחור לי מהם זוג אחד או שניים ומיהרתי אל הקופה כדי לפרוע את חוב הקניה הגדולה ברשת-הכי-זולה, זו שנסעתי אליה במיוחד ובדרך הזהרתי את עצמי שלא להתפתות למבצעים.

■

פעם באוטובוס התישב לידי איש מבוגר למדי ולפתע שמתי לב שאי הנוחות הזו שמעקצצת את רגלי אינה אלא כף ידו שניצלה את נמנומי בנסיעה הארוכה והחלה מגששת. הסתכלתי עליו במבט מופתע כל כך וישר עד שקם במהירות וברח בתחנה של חדרה והבחור שישב מאחורי הבין עוד לפניי מה קרה והחל צועק מהחלון לעברו – זועם את זעמי. אני חושבת שלולא עזרתו הייתי אוספת פנימה את העלבון, ואת תמהוני.

 ופעם אחרת באוטובוס דן, בסוף שנות השמונים כשעוד היו כרטיסנים בבטן האוטובוסים בתל-אביב, הכרטיסן שהייתה לו ציפורן-זרת מאוד מאוד ארוכה והיה נמוך ובעל פנים שמנוניות מעט ועיניים קטנות יוקדות סימן לי להתקרב ושילח אל אוזני, לפתע, רצועת קללות קשה, מעליבה, בלחש, שאפאחדאחר לא שמע, כמו היה מכשפה. הלכתי אל הנהג ואמרתי. הנהג נהג כאילו אין ביכולתו לעשות דבר. החזרתי מבט רושף לכרטיסן וירדתי מהאוטובוס והמשכתי אל מפגשי השבועי עם קלינאית התקשורת. ניסיתי לספר אבל הלשון התבלבלה ונותרתי עם הפחד כל הלילה.

> מתוך ספרי בכתובים "לפעמים מאבדים אנשים"

הטקסטים להלן נוצרו בידי משתתפי הסדנה, המבחר מטה נוצר ביחס למפגשים "זיכרון", "יומיום", "יומן ומכתב".
הטקסטים לאחר עריכה ראשונית, חלקם מצוי בתהליך עבודה. עודכן ב-19/12/2011. קריאה מהנה:
…………………………………………………………………………………………………………

מחנה יהודה ואהבה מודרנית, שישי בצהריים | גילה זמיר
["בגוף ראשון", מפגש יומיום; תיאור מקום בזמן אמת. קטע מתוך הטקסט השלם]

שוק מחנה יהודה, יום שישי בצהרים, השעה קרוב לשתיים. מעודי לא הייתי כאן קודם, הכניסה לשוק מעוררת חרדה, דחוסה, לחוצה, צפופה, מזמינה קטסטרופה. משעול צר בין דוכני הירקות הבשר והדגים [...] נדרש לי זמן כדי להתאושש מחרדת ההמון.
כולם עושים הכל כדי לקנות ולמכור לקראת השבת ואני עוברת ליד לוח זיכרון מהפיגוע שהיה כאן ב-1997. שמות קורבנות הפיגוע לא נוטעים בי ביטחון יתר.

אמנון ואני מחפשים כמה דברים: לראות, לאכול, לקנות. שמענו על אודות חנות גבינות שאין כמותה בארץ ואנו חייבים להגיע אליה. מדוכן החלבות מכוונים אותנו לחנות של באשר, זהו היכל הגבינות; גבינות צרפתיות בשלות וארומטיות גודשות את מדפיו כבמקדש אירוטי, גלגלי פרמזן עצומים מונחים זה על זה כמו מגדל שבקדקודו גלגל אחד מבוקע. המרקם הכתום-צהוב, הטקסטורה, מובילים אותי לחשוב מה הייתי רוצה לעשות עם נתח שכזה. בינתיים אני מצלמת ומקווה שאצליח לתפוס את יופיו של החומר.
[...] קבצנים, נגני רחוב, דלת העם וטיפוסים מפורכסים, סוגים שונים של לבוש חרדי ודתי, אנגלית צרפתית, ערבית, עברית ואידיש, צעקות של סוחרים, בדחנות ירושלמית אופיינית, כאילו ערבבו את ג’קי לוי עם יוסי בנאי, אהוד בנאי, רחוב האגס 1, אני וסימון ומואיז הקטן, להקת שבע וחנוך לוין.
אני עומדת במרכז הרחוב וצופה, מסביב עפים מיליוני מטאורים ואטומים של מציאות מקומית. אי אפשר לקלוט ולצרף את הכל למיקשה אחת. הכל מופרד ושונה, הכל שייך למקום הזה.
[...] השבת עמדה לצנוח עלינו במלוא כובדה, כמו מטאור בארמגדון. אנו החלטנו כי מוטב שנסתלק מהעיר לפני שהכל הופך קדוש מדי עבורנו.

בדרך החוצה התעכבנו ליד דוכן שהיה עדיין פתוח. מכרו שם קופסאות סרדינים, טחינה, תבלינים וגושי סבון כביסה מרובעים צהבהבים.  קניתי כמה כאלה כדי להניח על מדף האמבטיה [...]  במאפיה ליד הדוכן המשיכו כמה בחורים לקרצף את הרצפה בעברית ובערבית והלכו מכות בצחוק. ברקע התנגן השיר של דיוויד בואי modern love בביצועו של גבע אלון.

…………………………………………………………………………………………………………

דובים | רחל
["בגוף ראשון", מפגש זיכרון]

דובון קטן לבן שסרט חום כרוך סביב לצווארו ואזניו העגולות טובות לב. אותו דובון שבני קיבל כמתנת ברית-מילה מחברה, בגיל שמונה ימים.

כשרק נפגשנו אהבתי את מבנה פניו העגולות, בעלות הלחיים המלאות, הילדותיות. עיניו השחורות והכתם תחת לחיו השמאלית שיוו לו מראה של דובי פגוע ופצוע, ונגעו ללבי.

הדובי, שכונה בידי בני "דובים", ליווה אותו לכל מקום. הוא ברח איתנו מהארץ לפריז כשבני היה בן שישה חדשים, נסע עימנו לחופשה נעימה בעיירת החוף קסיס, שבדרום צרפת, ליווה את בני ביום הראשון בפעוטון – שם התבקשו הילדים להיפרד לראשונה מדוביהם, ולהניחם בקופסא עד סוף היום.

כשהיה מחבק אותי בחום, כגבר וכילד כאחת, חשתי מוקפת ברוך וביטחון (ועכשיו, בשעת הכתיבה, כתבתי בטעות "בְּרֹךְ" – מלשון "אוי א-ברוך" – במקום "רוך"…).

הדובון הלבן אבד בשלג בלילה קר. לאחר שחזרנו הביתה הבחנתי בכך השדובי לא נמצא ויצאתי לבדי, אל הקור החשוך, כדי לחפשו.

כשנה לאחר פרידתנו, כשהגיע לפריז לבקר את הילד בננו וזרק את דובים לפח האשפה באומרו שהוא ישן ומלוכלך, נראה היה כדב פראי.

בעודי הולכת בשביל שבו חזרנו הביתה, מאירה את דרכי בפנס כיס, חשבתי לעצמי עד כמה הסיכוי למצוא דובון לבן בשלג, קלוש.

למחרת, כאשר הגיע למפגש, החזיק בידיו שני דובוני פרווה חדשים.

חשתי מחויבת ואמיצה, מעין "אמא קוראז" במחזה שלא קראתי. המשכתי ללכת בשביל הלבן השקט, מיואשת, כשלפתע התגלה בפני לאור הפנס, כבמעין נס, הדובי המונח בשלג.

…………………………………………………………………………………………………………

ללכת | י"ר
["בגוף ראשון", מפגש "יומן ומכתב"; דף מיומן עתידי]

08-06-2025
שנים רבות הולכת על האדמה. באה בימים ועדיין הולכת. את יום ההולדת אחגוג בצעידה על "שביל ישראל".  יצאתי עם שחר מתל-דן והמשכתי לפסל הארי השואג בכפר גלעדי. אני היא homo viator;  ההלך, הנזיר הנודד, הצליינית, עולת הרגל, מחפשת הגאולה המשוטטת, שהמרחב הפתוח והמסע בו הם דרך חיים עבורה.  כיום, קשה עלי ההליכה מבעבר,  איטית יותר, מצריכה כוחות נפש והכנות… לא לשכוח את תיק התרופות, נעליים מתאימות,  מקל הליכה, פלאפון, תרמיל שיש בו הכול אך לא כבד מידי…  ועדיין יש בה בהליכה כדי לעורר את החושים  לדהור קדימה. יש בה שכרון ריחות וצבעים, מראות שהופכים את התודעה על פיה. החוץ תובע ערנות, דריכות, וקשב. לעולם במרחב הפתוח אצור איום. אינני לבד. באשר אפנה נמצא אתי מורי הגדול מצואו באשו, ששנים רבות עשה בדרכים ובמסע סיים את חייו, כפי שפילל וייחל, homo viator  בכל מאודו.

עד מתי אמשיך ללכת? רבים מחברי  אינם יכולים עוד. ישובים ספונים בחדריהם. ובבוא יומי לחדול מן המסע? אשב. אסקל רגליים ונפשי תצא למרחבים. אחלץ מדמיוני את השבילים שכה אהבתי. אפסע עם בוקר, אתהלך ברחובה של עיר, ולא אמצא דרכי בה. אותה תאווה להגיע לערים  זרות. בבוא יומי לחדול מללכת  -  אהיה לקובלאי חאן הקיסר הגדול ואת דמיוני אשלח לסייר במרחבים כמו מרקו פולו; הנוסע המתמיד שחוזר לארמון לספר לקיסר את שראה.

ממרומי הרכס משקיפה דרומה, אל חיי. תולה מבט באופק, מעבר לאגם החולה, מעבר לשדות החרושים, המוריקים, הזהובים, המסודרים כמו על בד של אורי ריזמן.  ועל כנפי  חסד  נישאת למושבה הגרמנית, למחוזות ילדותי בחיפה.  חשוכת סבים וסבתות גדלתי בבית הורי, וזקנים וזקנות סיקרנו אותי ואת קירבתן ביקשתי. עורן דק, חיוור, כמעט שקוף, עיניהן מנחמות, חכמות, חומלות – נוכחותן עוטפת. הזקנות דיברו בליל שפות; אידיש,רוסית, פולנית, רומנית, ערבית  ו"הותיקות" עברית. ואולי הן היו אז צעירות משאני היום,  וכבר מוכנות לסכם ולברך על המוגמר.

ימי תום, כשזיקנה נראתה לא פעם כמחוז חפץ. לנוע לאט, להתפייס, לעצור. הייתה לנו שכנה, סבתא של  לאה ובלה, בריינה שמה. את ימיה הייתה עושה בקיטון צר, מנקה ובוררת אורז ועדשים ושעועית.  גופה השפוף עטוף סינר ירוק שהדיף ריחות בישול שדבקו בו כמו  בתחתית המחבת השחור. אצלה בפינה אהבתי לשבת, לעקוב  אחר פעולותיה בעת שניקתה עופות וקרפיונים. בוצעת לפלחים וחותכת לרצועות, שולפת הקרביים בעיניים עצומות, ואני רתוקה לשרפרף, שקטה . משתאה בפעם המי יודע כמה. רוצה לגעת באברים הפנימיים החלקים, בשלפוחיות, בדם.

עם שחר נפלטת מתוך שרעפים אל האור

בוקר חיי נוכח בכול

ראשוני בספירת הימים

ואני מברכת על המוגמר

היום אני בריינה

…………………………………………………………………………………………………………

העונג החדש | מיכל הכט
["בגוף ראשון", מפגש יומיום; תיאור מקום בזמן אמת. קטע מתוך הטקסט השלם]

מקום: מסעדה חדשה במרכז תל-אביב.השעה: 17:15. יום רביעי, 30.11.11
כרגע יש יותר עובדים מאשר אורחים וסועדים. אישה אחת במעיל אדום שכבר סיימה לאכול ועסוקה מול הלפטופ שלה ועוד שני שולחנות מאוישים בקומה העליונה – בשולחן אחד שתי נשים צעירות, באחר גבר קירח צעיר בבגדים שחורים ומולו שתי נשים. הוא רוכן קדימה ומסביר להן כמה דברים.

מלצר בסינר אדום ארוך וחולצה שחורה. גם המכנסיים השחורים והנעליים עם סוליית גומי לבנה.

אף אחד לא יושב בבר. הוא לא נראה נחמד מספיק בשביל להעדיפו על פני שולחן. שניים מהאנשים שישבו למעלה הם לא שתי נשים, הם גבר ואישה בני ששים בערך. הם ירדו במדרגות עם האיש הקרח ויצאו. הוא נשאר.

המטבח מאחורי הבר. הקירח נמצא שם עכשיו. אחת המלצריות עלתה אל הבנות עם 3 צלחות. הן שלוש בנות ולא שתיים ולא כולן צעירות.

המקום מעוצב בקפידה. נראה שחשבו על כל פרט. יש מוטיבים חוזרים של קווים ישרים ושילוב הצבע האדום בשביל החום וגם מתאים לעיצוב הסינמטק האפור-אדום.

בבר יש תנור לבנים עם מדורה גדולה בתוכו.  האש מכשפת ומושכת אבל רק לאחר חצי שעה הבחנתי בה.
[...]

כשאני מבקשת חשבון מחשיכים את האורות ועוברים לאווירה רומנטית.

…………………………………………………………………………………………………………………………………………
להלן מבחר טקסטים נוסף, תאריך עדכון: 30/11/2011………………………………………………………………………………….

המבחר שלהלן נוצר ביחס למפגשים "חלום" ו"יומיום". קריאה מהנה:

טיסה נעימה | ארכנה
["בגוף ראשון", מפגש "חלום"', עבודה עם זיכרון]

כבר עם כניסתי למטוס הרגשתי סחרחורת ותחילתה של בחילה. לאחר שנדחסתי למושבי הבחנתי כי סביבי משפחה מרובת ילדים – שני תינוקות בוכיים על ברכי הוריהם ועוד שלושה ילדים רעשניים שהיו עסוקים בלהציק זה לזה. ההורים היו קצרי סבלנות כלפי ילדיהם וגערו בהם שוב ושוב.

כשהמטוס המריא עצמתי את עיני. כשהתייצבנו, בזמן שהילדים היו עסוקים במשחק הסטירות, ביקשתי סליחה מהילד שישב לצדי, פתחתי את התריס הקטן והשתחלתי דרך החלון החוצה. העננים עטפו אותי כשמיכה רכה ונרדמתי.

יהלומים | יהודית אשד
["בגוף ראשון", מפגש "חלום"; לעבודה עם זיכרון]

אני פוגשת את ענת בתיאטרון. זמן רב חלף מאז שהתרחקנו אבל היא מנשקת כאילו כלום. היא עמוסה יהלומים ומתחבקת בשורה שלפניי עם הבעל החדש שלה, במיוחד כדי שאראה, ואז מתרוממת לפתע באוויר מעל כל הכסאות. אין לה חוטים – זה טריק שעושים רק עבור הלקוחות הנבחרים של התיאטרון. היא מנופפת אלי מלמעלה בחביבות. היא מתרחקת. אני שואלת את עצמי כיצד תחזור הביתה עכשיו, המכונית שלהם ודאי בחניון והרי סוגרים בחצות.

אירלנד | עדי מיכל ששון
["בגוף ראשון", מפגש "חלום"; עבודה עם חלום]

במהלך הכימותרפיה הייתי רגישה לקולות. למעשה לא יכולתי לסבול את קיומם כלל – לא קולות של אנשים, לא של טלוויזיה, אפילו לא מוסיקה ואפילו לא סלסה; אפילו לא מוסיקה קלטית. הצליל היחיד שיכולתי לסבול היה קולם של פעמוני הרוח במרפסת.

נהגתי לשכב במשך שעות על מזרן, מכורבלת בשמיכות כי היה לי קר, כל הזמן, ונרגעת לצלילי הפעמונים עד אירלנד.

■

גילי נע בין 5 ל-20. אני בת. רצה מחוץ לטירה, שהיא ביתי, דרך הדלת האחורית של המטבח. יש שם אבנים גדולות שאבא סידר לי כדי שלא אחליק בבוץ. אני יוצאת את החצר לכר דשא רחב ורצה, מקפצת-מדלגת. אין עליצות, למרות הפעולות שמעידות על שמחה מסויימת. יש לי מקום מיוחד שהוא רק שלי – אגם קטן, בריכונת, שעל גדותיה עץ רחב מאוד.

למרגלות העץ, בין שורשיו העבים, אני מתיישבת ומחכה. לעיתים משכשכת רגליים יחפות, ומחכה. הבריכונת תמיד נראית מעושנת – כמו בביצה שבה טבע הסוס של אוטריו והמים בה חסרי טמפרטורה. בכל פעם נדמה שאני מחכה נצח, עם כל שניה שעוברת הגיל שלי הולך ויורד ואני הופכת חסרת סבלנות, כמו בכל פעם. כשאני מגיעה לגיל 3, היא מגיעה. האמא שמעולם לא הייתה לי. היא בגילי, נראית כמו לאה, על אף שלאה היא טיפוס בלתי אימהי ביותר. היא נעימה ורכה, מביאה שמיכה ומתיישבת לצידי ומכרבלת אותי בתוכה. סוף סוף אני רגועה. אני נרדמת.

טיילת | רות איל
["בגוף ראשון", מפגש יומיום; תיאור מקום בזמן אמת. קטע מתוך הטקסט השלם]

השמים שוב מתבהרים במקום שבו שקעה השמש. הבהיר הופך כתמתם, הים נענה ומקבל את הצבע החדש אל אפורו, רוגע. לקולות איכות שונה, רגע של חסד. זוג עובר, ידה בידו, צועדים את צעדת הערב. מורגלים. צעדיהם מתואמים. [...] מטוס קל חוצה, זוג עם ילד ותינוק בעגלה עובר לידי. הילד משתרך אחר הוריו. האיש כועס "מי אמר? תגידי את מי". תגובתה נבלעת ברעש מכונית עוברת. והוא בשלו "תגידי שאני שקרן, עידני! עידני בוא כבר! תגידי שאני נחש! דיברנו על זה ב…". מאחור נראו ככל זוג היוצא עם ערב בחברת ילדיו אל הטיילת. רוח פורעת עלי דקלים המרכינים ראש כממתיקים סוד. ושוב שקט. הכתום הולך ודוהה, מצפון ומדרום האפור הופך לסגול עמוק, פנס של ספינה מנצנץ באופק, קול הים גובר עם הרוח, עוד ועוד רצועות עננים עולות. יום שנגמר.

בית קפה | יהודית אשד
["בגוף ראשון", מפגש יומיום; תיאור מקום בזמן אמת. קטע מתוך הטקסט השלם]

בערב מגיעות לכאן בעיקר נשים לא צעירות, המחייכות זו אל זו, נינוחות, בראשן מתרוצצת ביקורת הדדית ואני כמעט רואה את המחשבות בבלון מעל לראשן. הן מבקרות את הבגדים, את האיפור, את מצב הקמטים, את הדיבור, את התכנים, אבל מחייכות זו אל זו בחביבות, במעין אינטימיות.

האחת מרגישה שליבה שוקע. השנייה שניצחה.

מן התקרה משתלשלות מנורות, ברווחים של שני מטר בערך. מנורות פשוטות, שלוש נורות בכל אחת. אור צהוב, שום דבר מיוחד, השיחות מתערבבות זו בזו.

המבוא לגהנום | ארכנה
["בגוף ראשון", מפגש יומיום; תיאור מקום בזמן אמת. קטע מתוך הטקסט השלם]

לקראת הצהריים היה מגרש החנייה שליד בית העלמין הומה אדם. איים של ירק מפרידים בין השורות וקווים ברורים מסמנים את מקומות החנייה הרבים. [...] המשפחה יושבת מחובקת, בודדה ביגונה. האורחים עוטים לרגע ארשת נוגה על פניהם כשהם ניגשים ללחיצת יד, חיבוק ארוך או נשיקה על הלחי, הכול לפי רמת הקרבה ומזג המנחם. אחר כך נפנים להמשיך את שהופסק או לחפש יעדים חדשים בקהל.

מסע ההלוויה מגיע אל פי בור הקבר. זעקות שבר נשמעות מכיוון המשפחה. הצופים מנמיכים את מפלס קולם. הבן הצעיר מקריא בקול חנוק מכתב לאבא. יש המזילים דמעה עמו ויש הממשיכים בלהגם, אטומים למתרחש.

■

למחרת בבוקר מגרש החנייה ריק. בפתח בית העלמין משאית של גריוולד גזית ובנו בע"מ ושני פועלים.

למצוא בעל ואז לא להכנס להריון | עדי מיכל ששון
["בגוף ראשון", מפגש "יומיום"; עבודה עם רשימת משימות]

-          להוריד תמונות של תצוגת אופנה למחשב

-          לפרסם את פלסטיק שוק בפייסבוק

-          לוודא שאנשים יגיעו לפלסטיק שוק

-          לוודא שהלב שלי לא עשוי מפלסטיק

-          להיות נחמדה ל-X במידה ואראה אותו שוב

-          לקיים סטוצים רק עם אנשים שלא אפגוש שוב

-          לעשות בדיקות דם

-          לקחת גלולות אחרי הבדיקות דם

-          לא להיכנס להריון כי אסור במשך 3 שנים

-          לספר ליואב שנדחה את ההריון לעוד 3 שנים

-          למצוא בעל ואז לא להיכנס להריון מיואב

-          או מטיירי

-          או מקובי

-          להעביר לגל הצעת מחיר לכדורעף לפני שליחה לגרי

-          למצוא עוד מותגים לפרסם בפייסבוק

-          לכתוב

-          לכתוב

-          לכתוב

לחם | גילה זמיר
["בגוף ראשון", מפגש "יומיום"; עבודה עם רשימת משימות]

-          לקחת את הכלבים והחתולים לחיסון

-          להכין בצק ללחם של מחר

-          להפקיד את הצ'ק של שרש ולשלם מע"מ

-          לקנות תרופות להגר

-          לסדר את החדר של ליאור

-          לחבק את איתמר

-          לחבק את אמנון

-          להכין את המצגת הסופית להתאחדות התעשיינים

-          לבדוק אם השבת הקרובה תהיה מתאימה לארוחת חמין

מהי פרוזה אוטוביוגרפית? כיצד כותבים בדיה בגוף ראשון? בסדנה "בגוף ראשון" ניצור טקסטים המדגישים את האלמנט האישי שביסודם אך הופכים אותו, באופנים שונים, למרקם סיפורי וליצירת פרוזה. נשוטט בגבולות המציאות והבדיה בעקבות יוצרים שונים, נצרף צרופים בלתי שגרתיים של מכתבים, קטעי יומן, חלום, זיכרון ופרטי יומיום, ניצוק פנטזיה ו"שקר" אל תוך "האמת", נבדוק את שפת ההרהור והפרוזה השירית, נאמץ כתיבה משחקית כמנגנון משחרר, נלך לאיבוד בשפה כדי למצוא את מנעד קולך.

הסדנה מורכבת מ-8 מפגשים בני שעתיים. חמשת המפגשים הראשונים יוקדשו לז'אנרים שונים של פרוזה אוטוביוגרפית ולהתנסות בצורות כתיבה הקשורות בהם.
שלושת המפגשים האחרונים יוקדשו לעבודה על טקסט אחד שייבחר ע"י כל משתתף/ת.

במהלך המפגשים האחרונים יהיה קשר דוא"ל עם מנחת הסדנה, לעבודת עריכה פרטנית בין המפגשים.

* לא נדרש ניסיון כתיבה קודם

* מתאים גם לאמנים המשלבים טקסט בעבודותיהם

…………………………..
נושאי המפגשים
………………………….. 

מפגש ראשון, זיכרון: כיצד מפסלים זיכרון לכדי סיפור? נלך בעקבות החפצים הקטנים, החידות, הצרופים, שמאפשרים לזיכרון להפוך לסיפור המאגד בחובו אמירה שאינה רק אישית.

מפגש שני, חלום: כיצד יכול החלום להוות קו תפר בין הבדיה למציאות? האם לחשוף את החלום כחלום או לתת לו להלך כסיפור? נבדוק אצל כותבים שונים כיצד ניתן לגייס את החלום אל מציאות הבדיה.

מפגש שלישי, יומיום: האם ניתן לקחת פרטי יומיום שגרתיים ולהפכם לשידרה של מעשה בדיון? האם הבחירה בפרטים אלו הנה מקרית או שמא ניתן להעניק להם כוח מיוחד, ההופך אותם לבסיס ייחודי לכתיבה?

 מפגש רביעי,יומן ומכתב: כתיבה של אחר, כתיבה לאחר, כתיבה שלך עצמך מתקופה אחרת. נשוט בעקבות כתיבה בתוך כתיבה, שילוב של קטעי יומן ומכתב בסיפורת, מקור של רפלקסיה והרהור מרתקים על עצם הכתיבה.

 מפגש חמישי, היפוכי בדיה: מדוע חושפת לאה גולדברג את האני האוטוביוגרפי כהקדמה לספר "מכתבים מנסיעה מדומה" ואז עושה ככל יכולתה כדי להצפינו? מדוע יוצר ז'ורז' פרק סמיכויות בדויות לזיכרון הילדות שלו? מדוע בוחרת גרטרוד שטיין בפטפוט מעין סתמי כדי לכתוב על מלחמת העולם השניה?
נבדוק כיצד ניתן לפסוע בשבילים המתפצלים של הזהויות – ננסוק אל שחקי הדמיון, נכבול את עצמנו לאדמה, אל הרגע שאינו מרפה, רגע של תובנה שאיננו מבקשים לעוזבו, שאנו מנסים לתת לכוחותיו להלך קסם בכתיבתנו.

מפגשים שש, שבע ושמונה: מפגשים אלו יוקדשו לטקסט אחד שעליו יבקש/תבקש כל משתתף/ת לעבוד, בהקשר לנושאי הסדנה. במפגשים אלו נדוּן בפרוט בכתיבה של כל משתתף/ת וננסה לעבד יחדיו את התפרים שבין החשיפה למסווה, בין העדות למעשה האמנות. לכל משתתף/ת תנתן האפשרות לעמוד עם מנחת הסדנה בקשר, במהלך הזמן שבין מפגשים אלו, כדי לקבל הצעות עריכה ולהתנסות בעבודה פרטנית.

…………………………..
עדי שורק
………………………….. 

עדי שורק היא סופרת ועורכת סדרת "ושתי" בהוצאת רסלינג. ספריה – הרומן "שבע מטרוניתות", הנובלה "חללים" ומחזור הסיפורים "תיירות פנים" – זכו לשבחי הביקורת ולהתבחנות מיידית בשדה הספרות הישראלי.
בימים אלו סיימה את כתיבתו של קובץ הסיפורים "לפעמים מאבדים אנשים".
סדרת "ושתי" בעריכתה יצרה מארג של קולות ייחודיים ופורצי דרך, ביניהם: קת'רין מנספילד, דילן תומס, אמילי דיקנסון, קולט, נטלי סארוט, אנני ארנו, גרטרוד שטיין, ז'ורז' בטאיי ועוד רבים אחרים.

…………………………..
פרטים והרשמה
…………………………..

בימים אלו מתקיימת הסדנה "בגוף ראשון"  בימי רביעי, 19:00, ב"סיפור פשוט", חנות הספרים בנווה צדק [ההרשמה סגורה].
נותרו מקומות ספורים בסדנה שתתחיל ב-13/12/11, ימי ג', 19:30, "סיפור פשוט", חנות הספרים בנווה צדק.

להרשמה – סיפור פשוט: 03-5107040 . או בדואל: info@sipurpashut.com

יש להרשם מראש. מספר מקומות מוגבל

החתול שאני מדמיינת שאמצא ולא אוכל לעמוד בפניו ואקח אותו אל ביתי: מנומר, שחור-ירקרק, פרווה תפוחה באזור הפנים ומעט שערות ארוכות בקצה האוזן וקטן, ובעל יללה תובענית, ויקראו לו דנטה. חתול בדיוק כמו זה שהיה לי פעם ובעצם לא יכולתי לטפל בו כי כמעט לא הייתי בבית וגם כשהייתי הייתי כל כך עייפה כל כך במריבה ואיש לא ניקה את הארגז שלו – שכונה בשלב זה או אחר "התופת" – עד שחברה נחושה עזרה לי להבין כי יש לקחת אותו לדשא של בניין אחד, שגבל בפארק, שם ידעתי שמטפלים בחתולים.

< רב מכר > שיתוף פעולה בין ושתי להוצאת כתר

לדף הספר >>

לריאיון אתי על הספר ב"ספרים רבותי ספרים", ציפי גון גרוס, גל"ץ >>
התוכנית מה-13/5/11
בערך בדקה ה-40

——————–
מתוך הספר:
——————–

הביתן ששכרה משפחת צ'כוב נמצא בירכתי חצר; קירותיו היו מטויחים חמר. צעדי האנשים בבוץ, בין העשבים השוטים, שברי הלבנים והאשפה שכיסו את פני החצר, כבשו שביל גס לעבר השער ועוד אחד אל עבר האורווה. הצריף נדמה כנוטה על צדו, גוץ ועייף כאישה זקנה. חבית שהוצבה מתחת למרזב קלטה את המים בימות הגשמים: המים היו נדירים ויקרים. חלונות זכוכית קטנים, סוכך עץ, שלושה חדרונים ומטבח, כזה היה בית הולדתו של צ'כוב. "החדר הגדול" היה נחלתו של האב; חדר קטן יותר שימש כחדר השינה של ההורים והחדר הקטן ביותר הוקצה לילדים, ובו גם הוצבה עריסת העץ של אנטון. איקונות כיסו פינה שלמה ב"חדר הגדול", על פי מנהג האורתודוקסים האדוקים. אבוקת אש זהרה למולם יום וליל. על מדף משולש נחו מחזור התפילה וספרי הקודש מוארים בנר גדול תקוע בפמוט מנחושת; והאב הדליק מקלות קטורת מול הדמויות במועדים שנקבה הכנסייה. למרות היותו עני וחסכן לעולם לא קימץ במקלות הקטורת: עננים כבדים עלו ומילאו את החדרים, מכסים ומתגברים אף על ריח הכרוב המריר שעלה מן המטבח.

עצי שיטה צמחו מאחורי הבית; באביב התכסו החצרות הבוציות בפרחים. שמה של העיר שנבנתה על על חוף ים אָזוֹב היה טַגַנרוֹג; והתושבים התגאו שהיה בה רחוב בסגנון "כמעט אירופאי". האם לא היו בה בניינים בני שלוש וארבע קומות, תיאטרון וחנויות? אמנם לא היה בה שלט אחד שלא נכתב בשגיאות כתיב, אבל למי אכפת. הרי הכביש והמדרכות היו מרוצפים לאורך כמאה מטרים; לא כל עריה של רוסיה יכלו להתגאות בשפע שכזה. אבל מעט רחוק מזה רוצפו רק המדרכות. ורחוק עוד יותר – במקום שבו חיה משפחת צ'כוב – הן הפכו לדרכים מרופשות. הערבה התחילה מיד בפאתי העיר. מישורים עצומים אלו של יבשת, ללא הר או יער, טואטאו על ידי רוחות מזרח עזות שמקורן באסיה. בחורף הן נשאו אתן שלג, ובקיץ – סערות יוקדות. החול מילא וסתם את הנמל בכל עונה קצת יותר. אלא שנמל זה היה לבה של עיר המסחר טגנרוֹג. בימים עברו בנה פיוטר הגדול על אדמה פראית זו מצודה, כדי להגן על נחלותיו מפני הטורקים; אחר כך בנה בה נמל, ובתחילת המאה ה-19 הפכה טגנרוֹג לעיר מאושרת ומשגשגת; היא שלטה בייצוא החיטה, וערי הנמל רוֹסטוֹב על הדוֹן ואודסה היו רק שניות לה.

היו אז חיים ותנועה בטגנרוֹג, נאנחו הזקנים: "השחקנים הטובים ביותר ברוסיה שיחקו אצלנו והיה לנו בית אופרה איטלקי, כמו בכל עיר דרומית שמכבדת את עצמה, כמו באודסה…". ואז באו הימים הקשים: החול, שנסחף במשך דורות עם הנהרות, הגביה בסופו של דבר את קרקעית הים והנמל נעשה מסוכן לספינות… האוניות המודרניות האלה היו גדולות מדי… ולבסוף, מן הפח אל הפחת, מסילת רכבת חיברה ישירות את רוסטוב שעל הדון, היריבה, לוולַדיקַווקַז. העיר טגנרוֹג הפכה למיותרת; העיר טגנרוֹג פשטה את הרגל.

בתוך כמה שנים נעשתה העיר הקטנה קודרת וישנונית. השמים הכחולים העמוקים, השמש, הים, צבעו אותה מרחוק באור עליז, אבל מיד משנכנסים בשעריה: "איזה לכלוך, איזו בורות, כמה ריק!". הבוץ והדממה שהיו בה הדהימו את האורחים. בסתיו, ולאחר הפשרת השלגים, היה צריך לחצות את רחובותיה של טגנרוֹג כפי שחוצים שלולית, בקפיצה מאבן אחת לשנייה, "ומי שפספס אבן טבע עד הברכיים בים של בוץ". בקיץ, ברחובות החמים, התגלגל לו האבק במין ענן עבה שאיש ממטאטאי הרחובות לא יכול לו. כלב רחרח קליפות אשפה; נגינת מפוחית נשמעה באחת החצרות; שני שיכורים התקוטטו… רק לעתים נדירות שירך עובר אורח את רגליו ברחוב; איש לא חשב לצבוע את ביתו, לתקן את הדלת או את הגג. הסתפקו במה שיש.

ברוסיה קראו למקומות הללו, בחבלי הפרובינציה, "ערים חירשות", כינוי שאכן התאים לתפארת: הדממה באותן ערים הייתה עמוקה. הן אטמו אוזניהן מלשמוע את רעש העולם. הן נמו, כמו תושביהן לאחר ארוחה כבדה, בתריסים מוגפים, בחלונות אטומים לכל משב רוח, נקיים מחובות כלפי האלוהים והצאר, נפשם ריקה.

ואולם, גם המקום השכוח ביותר עלי אדמות, העלוב ביותר, הנו מלא גוונים וחיים בשביל ילד, ואנטון הקטן לא השתעמם בעיר הולדתו. הוא הביט שוב ושוב בסקרנות באוניות, בסיפונים, בים. הוא אהב ללכת לארוחת ערב אצל דודו מיטרוֹפַן, שהעניק לו לעתים מטבע שמן. הוא הכיר היטב את הבתים הדומים אלה לאלה, את חצרותיהם החנוקות מעשבים רעים, הכיר את שמות דייריהם, וכמו אחיו ואמו ידע כל פרט מפרטי קיומם: מה אכלו אמש, מי מת, מי נולד, מי ביקש את ידה של נערה. הוא אהב את הטיולים בגן הציבורי, שערוגותיו השתפלו וירדו אל הים.

לרוע המזל, לא לעתים קרובות הניחו לו ליהנות מחופש זה, משמחה גדולה זו. בערבי האביב הוא היה מתיישב מתחת למרפסת החזית, על המדרגות הקטנות המעוקמות, השקועות באדמה. בחזיתות כל הבתים היו מרפסות פתוחות שכאלה, והמשפחות היו מתכנסות מתחתן כשחום היום התפוגג; האם הייתה זונחת לרגע את מכונת התפירה שלה; הילדים היו מתקוטטים. וכבר היו מגיעים מרחוק צליליה הראשונים של התזמורת הצבאית שניגנה בגן הציבורי. הלמות התופים ושאון כלי הנשיפה, משנישאו באוויר המאובק, התרככו והמתיקו, איבדו מהעזוז הצבאי ונטענו במלנכוליה עמומה.

ואז הופיע האב. היו לו כתפיים רחבות, זקן ארוך, יד כבדה. "לך לעבוד, אַנטוֹשָה," אמר. "די לשוטט, די להתבטל. לך לחנות. לך לעבוד."

על הגבעה בשדה שמצאנו בין לבין צומחים שבלולים על קוצים שעבר זמנם, לקראת החורף.

קוצי תחרה ערופים מתגוללים כשארית של נסיכוּת בוהקת. מכאן נראה הקיץ מפואר ורך, שלא כמו שהרגיש בזמן אמת אכזר, קוֹפח.

שבלולים משמחים את בני והוא סוטה מן השביל בשבילם, לבדוק את הפרחים הלבנים שטיפסו בעשרות על גבעול צהוב נוקשה.

צילום: דליה אמוץ

הוא אוסף כמה בידיו, "רק את המתים" הוא מטעים במלעל, ומדי פעם מציע שניקח גם אחרים.

 למחרת צמחו אצלנו כמה שבלולים שחשבנו למתים, על הספרים.
בני שחרר אותם בגינה. אמנם זה לא אותו בית גידול אבל זה הטוב ביותר שיכולנו לעשות באותו הזמן.

ובלילה חלמתי על שבלולים מתים שנראו כמו גולגלות צעצוע והמחושים שלהם נעו לצדדים, כמו בשיר עצוב של סיימון וגרפונקל, כשהקהל מניע את ידיו עם נרות. ורק כשהתעוררתי חשבתי על כך שזה מוזר, שהמחושים שלהם נעו כשהם היו מתים ורציתי לבדוק שוב ונכנסתי למערה ההיא שבני מתעניין בה כל כך ושאלתי. ואמרו לי ששם יש רוח. והרוח מאפשרת להם לנוע למרות הכל. ובכל זאת הקשתי ואמרתי שאני יודעת שכששבלול מת הוא מתייבש ונשאר רק הבית ושהבית הוא כמו השלד שלו או מה שמסמל את השלד ואמרו שנכון, שככה זה בעולם, אבל במערה זה אחרת.

וכשיצאתי חשבתי על זה שוב, על זה שכשהשבלול מת נותר הבית שלו והבית הוא חלק מהגוף. ועל כך שפעם גם אני הייתי כמו שבלול. והיה לי רק ריר.

>> מתוך "לפעמים מאבדים אנשים", ספר בתהליך עבודה >>