[סיפור קצרצר; טיוטה]
מרחפת | מיכל אורגיל
גליה קמה משנתה ומיד נעמדת וצועדת הישר ניכחה, כאילו יצאה מחלום אל תוך משימה דחופה – להסיע את העגלה מהמסדרון עד המרפסת ולהעביר מעל המשוכה של מסילת דלת ההזזה, להשלים סיבוב סביב המטבח עם הבימבה, לקחת ארבע או חמש בובות בבת אחת מהחדר שלה לספה בסלון, להושיב ולהחזיר חזרה בשתי ידיים קטנות-מארגנות-מחזיקות-את-הקבוצה.
■
היום קרה המקרה הנדיר שהצלחתי לישון זמן ניכר בצהריים, שינה עבה שיוצאת משליטה ויודעת בשלב מסויים שעליה להיפסק אבל לא מצליחה ושוקעת עוד עוד בחלום והחלום עסוק ביקיצה.
וכש-ע. העיר אותי הלשון הייתה קצת בחוץ וחששתי שלכן צחק בחיבה וחשתי לא בנוח שנחצה הגבול בין הפנים לחוץ והחלק הרטוב יצא קצת, והרווח הזה בין השיניים, ואפילו שהוא אוהב זה הרגיש כמו נפילה.
וקמתי ומיד מה לעשות באחר-הצהריים ולסדר את הזמנים ולתאם את השעות ומיד ללכת להליכה לצאת לכתיבה להתארגן ליציאה
>> מתוך ספרי שבכתובים "לפעמים מאבדים אנשים"
>> הציור של מיכל אורגיל הנו חלק מתערוכת המכירה "לחם ושושנים" של מגזין אתגר
[ציטוט ומחשבה עבור מפגש בנושא "חלום"; "בגוף ראשון" – סדנה לפרוזה אוטוביוגרפית]
"זמן קצר לפני בואה של לוּצינה שוב חזר אותו החלום, שלא ידעתי כלל שעדיין אני גוררת אתי, ולא לבדו הופיע, אלא מוקף מראות-בהקיץ עכשווייים, שהיו מקורו והרקע והמבוא שלו. החלום הזה, שחלמתי אותו לפני כמעט חודש, שיחזר בנאמנות מפליאה גם את מה שהיה לפני שנים רבות כל-כך, וגם את מה שחלמתי לילה אחד אז, במחנה – זה משתרבב לתוך זה, מציאות וחלום, והקשר בין שניהם הדוק כל-כך
ללא כותרת, 2010 | דגנית ברסט
קרא עוד »
[סיפור קצר; טיוטה]
בחצר בֵּיתן הדשא גבוה ובעל ריח ולא גזום והיה עץ אחד. לבטח אחד לפחות, רחב ענפים. וישבנו שם והבית בצד ופניו אלינו, רחב ופתוח למרות שדלתו אולי סגורה. אין זה משנה. ויחד אכלנו חמציצים שצמחו שם. מצצנו את הגבעול, חברתי רננה, אמהּ ואני, ועשינו פרצופים מצחיקים מרוב גבעולים חמוצים. ואכלנו. ואולי אחר כך נשכבנו על הדשא והבטנו בשמיים הכחולים ודמיינו איך העננים הלבנים כמו כל מיני חיות. וידעתי שככה אני רוצה להיות.
■
שני חמציצים; צלם לא ידוע
מספרים שסבתא שלי הייתה מכינה מרק חמציצים. קרא עוד »
[ ציטוט ומחשבה עבור מפגש 1 של "בגוף ראשון", סדנה לפרוזה אוטוביוגרפית ]
"כאשר במקום הבן המיוחל, הצפוי, הנגזר מראש כמעט – אלכסנדר – נולדתי בסך הכל אני, אמא, מבליעה אנחת גאווה פגועה, אמרה: 'לפחות תהיי מוזיקאית'.
[...]
הדוֹ – לבן בעליל, ריק, לפני היות הכל [ברוסית "דו" פירושו "לפני"], הרֶה – תכול, המי – צהוב (אולי בגלל – midi? [צהריים בצרפתית]) הפָה – חוּם (אולי בגלל שמלת היציאה של אמא מ faille- [טפט - אריג דק של משי] והרֶה – תכול – בגלל "רֶקָה"? [נהר ברוסית]) וכן הלאה, וכל ה'הלאה' האלה ישנם, רק שאיני רוצה להכביד על הקורא שיש לו צבעים משלו וסיבות משלו להם".
מרינה צווטאייבה זוכרת, היא זוכרת עם הכלי שבו היא כל כך טובה, השפה, היא נותנת לנו לחוש בכך. היא יוצרת כמה תנועות – הזיכרון עצמו של התחושה הילדית של הצליל שבאה לידי ביטוי בחיבור בין הצליל לצבע, המעקב הבוגר אחר "מקורות" הצבע שנבחר עבור כל צליל, וכמובן התנועה המצלולית – המוזיקה של המילים עצמן שמייצרת מודעות מוגברת לשפה.
צווטאייבה יוצרת למעשה מוזיקה בשפה – רה, רקה / מי – מידי / פה – פאייל – ומחזירה אותנו למה שהיא עושה, אל מה שהיא גדלה להיות – לא בן, לא מוזיקאית כי אם משוררת – מוזיקאית של מילים. קרא עוד »
[סיפור קצרצר; טיוטה]
"זה רעיל" קרא לעברי איש נמוך קומה בגיל עמידה מתקדם והרתיע את ידיי מלהמשיך ולחפש תחתונים שהיו ערומים בסלסילת מבצע.
"מה?", הפטרתי באופן שניסה לגייס מחדש את המרחב שיגן על פרטיותי. "הקינואה, יש עליה קליפה שאם לא שוטפים אותה היא רעילה", התיז את המילים בעסיסיות משונה והביט בעין אחת בקינואה ובשניה בתוואי הדרך שבין אצבעותיי לערמת התחתונים. משהו מן הרעל היה שם, פשוט ונוכח. קרא עוד »
פרטים על "בגוף ראשון" - סדנת כתיבה לפרוזה אוטוביוגרפית >>
הטקסטים להלן נוצרו בידי משתתפי הסדנה, המבחר מטה נוצר ביחס למפגשים "זיכרון", "יומיום", "יומן ומכתב".
הטקסטים לאחר עריכה ראשונית, חלקם מצוי בתהליך עבודה. עודכן ב-19/12/2011. קריאה מהנה:
…………………………………………………………………………………………………………
מחנה יהודה ואהבה מודרנית, שישי בצהריים | גילה זמיר
["בגוף ראשון", מפגש יומיום; תיאור מקום בזמן אמת. קטע מתוך הטקסט השלם]
שוק מחנה יהודה, יום שישי בצהרים, השעה קרוב לשתיים. מעודי לא הייתי כאן קודם, הכניסה לשוק מעוררת חרדה, דחוסה, לחוצה, צפופה, מזמינה קטסטרופה. משעול צר בין דוכני הירקות הבשר והדגים [...] נדרש לי זמן כדי להתאושש מחרדת ההמון. קרא עוד »
מהי פרוזה אוטוביוגרפית? כיצד כותבים בדיה בגוף ראשון? בסדנה "בגוף ראשון" ניצור טקסטים המדגישים את האלמנט האישי שביסודם אך הופכים אותו, באופנים שונים, למרקם סיפורי וליצירת פרוזה. נשוטט בגבולות המציאות והבדיה בעקבות יוצרים שונים, נצרף צרופים בלתי שגרתיים של מכתבים, קטעי יומן, חלום, זיכרון ופרטי יומיום, ניצוק פנטזיה ו"שקר" אל תוך "האמת", נבדוק את שפת ההרהור והפרוזה השירית, נאמץ כתיבה משחקית כמנגנון משחרר, נלך לאיבוד בשפה כדי למצוא את מנעד קולך קרא עוד »
[סיפור קצרצר]
החתול שאני מדמיינת שאמצא ולא אוכל לעמוד בפניו ואקח אותו אל ביתי: מנומר, שחור-ירקרק, פרווה תפוחה באזור הפנים ומעט שערות ארוכות בקצה האוזן וקטן, ובעל יללה תובענית, ויקראו לו דנטה. חתול בדיוק כמו זה שהיה לי פעם ובעצם לא יכולתי לטפל בו כי כמעט לא הייתי בבית וגם כשהייתי הייתי כל כך עייפה כל כך במריבה ואיש לא ניקה את הארגז שלו – שכונה בשלב זה או אחר "התופת" – עד שחברה נחושה עזרה לי להבין כי יש לקחת אותו לדשא של בניין אחד, שגבל בפארק, שם ידעתי שמטפלים בחתולים.
סיפור חייו של אנטון צ'כוב, מגדולי הסופרים של המאה ה-19, כתוב ביד האמן של אירן נמירובסקי.
< רב מכר > שיתוף פעולה בין ושתי להוצאת כתר
לדף הספר >>
לריאיון אתי על הספר ב"ספרים רבותי ספרים", ציפי גון גרוס, גל"ץ >>
התוכנית מה-13/5/11
בערך בדקה ה-40
——————–
מתוך הספר:
——————–
הביתן ששכרה משפחת צ'כוב נמצא בירכתי חצר; קירותיו היו מטויחים חמר. צעדי האנשים בבוץ, בין העשבים השוטים, שברי הלבנים והאשפה שכיסו את פני החצר, כבשו שביל גס לעבר השער ועוד אחד אל עבר האורווה. הצריף נדמה כנוטה על צדו, גוץ ועייף כאישה זקנה. חבית שהוצבה מתחת למרזב קלטה את המים בימות הגשמים: המים היו נדירים ויקרים. חלונות זכוכית קטנים, סוכך עץ, שלושה חדרונים ומטבח, כזה היה בית הולדתו של צ'כוב. "החדר הגדול" היה נחלתו של האב; חדר קטן יותר שימש כחדר השינה של ההורים והחדר הקטן ביותר הוקצה לילדים, ובו גם הוצבה עריסת העץ של אנטון. איקונות כיסו פינה שלמה ב"חדר הגדול", על פי מנהג האורתודוקסים האדוקים. אבוקת אש זהרה למולם יום וליל. על מדף משולש נחו מחזור התפילה וספרי הקודש מוארים בנר גדול תקוע בפמוט מנחושת; והאב הדליק מקלות קטורת מול הדמויות במועדים שנקבה הכנסייה. למרות היותו עני וחסכן לעולם לא קימץ במקלות הקטורת: עננים כבדים עלו ומילאו את החדרים, מכסים ומתגברים אף על ריח הכרוב המריר שעלה מן המטבח. קרא עוד »
[סיפור קצרצר; פורסם בכתב העת זוטא]
על הגבעה בשדה שמצאנו בין לבין צומחים שבלולים על קוצים שעבר זמנם, לקראת החורף.
קוצי תחרה ערופים מתגוללים כשארית של נסיכוּת בוהקת. מכאן נראה הקיץ מפואר ורך, שלא כמו שהרגיש בזמן אמת אכזר, קוֹפח.
שבלולים משמחים את בני והוא סוטה מן השביל בשבילם, לבדוק את הפרחים הלבנים שטיפסו בעשרות על גבעול צהוב נוקשה.
צילום: דליה אמוץ
הוא אוסף כמה בידיו, "רק את המתים" הוא מטעים במלעל, ומדי פעם מציע שניקח גם אחרים.
למחרת צמחו אצלנו כמה שבלולים שחשבנו למתים, על הספרים.
בני שחרר אותם בגינה. אמנם זה לא אותו בית גידול אבל זה הטוב ביותר שיכולנו לעשות באותו הזמן.
ובלילה חלמתי על שבלולים מתים שנראו כמו גולגלות צעצוע והמחושים שלהם נעו לצדדים, כמו בשיר עצוב של סיימון וגרפונקל, כשהקהל מניע את ידיו עם נרות. ורק כשהתעוררתי חשבתי על כך שזה מוזר, שהמחושים שלהם נעו כשהם היו מתים ורציתי לבדוק שוב ונכנסתי למערה ההיא שבני מתעניין בה כל כך ושאלתי. ואמרו לי ששם יש רוח. והרוח מאפשרת להם לנוע למרות הכל. ובכל זאת הקשתי ואמרתי שאני יודעת שכששבלול מת הוא מתייבש ונשאר רק הבית ושהבית הוא כמו השלד שלו או מה שמסמל את השלד ואמרו שנכון, שככה זה בעולם, אבל במערה זה אחרת.
וכשיצאתי חשבתי על זה שוב, על זה שכשהשבלול מת נותר הבית שלו והבית הוא חלק מהגוף. ועל כך שפעם גם אני הייתי כמו שבלול. והיה לי רק ריר.
>> מתוך "לפעמים מאבדים אנשים", ספר בתהליך עבודה >>
